א' הגיע סוף סוף, מסתבר שאיומי התאבדות עושים לו את זה.
הוא לקח אותי לדרינק ויצאתי בעיר הזו פעם ראשונה, התלבשתי, הרגשתי כמו בן אדם, ראיתי אנשים, דיברנו כמו פעם.
בבוקר נסענו לאכול ארוחת בוקר על הים, שוב התלבשתי, הרגשתי עוד קצת כמו בן אדם, ראיתי את הים, חצי שנה אני פה ולא התקרבתי אפילו לים.
הוא הביא לי המון מוזיקה חדשה והעמסנו על המחשב שלי, שיהיה קצת חידוש גם בעסק.
אבל בערב הכל חזר אליי.
משהו נשבר אצלי בשבוע האחרון, אני כבר לא מאמינה בעסק, בעתיד הורוד, בעצמי, לא אכפת לי יותר מכלום, אני רוצה לוותר, לגמור, עם הכל.
החלטתי שמחר אני לוקחת יום חופש, כי אם יש איזה סיכוי שזה יחזור אליי, מנוחה היא מילת המפתח.
חבר אחר מנסה לשכנע אותי לא לוותר, שזו רק ההתחלה, שידעתי שלא יהיו לי חיים.
ואני עונה שכן, ידעתי, אבל לא בניתי על המשבר הכלכלי הכי גדול במאתיים שנה האחרונות, לא בניתי על מיליונים אבל בניתי על משהו סביר וגבולות הסביר לא מתקרבים אפילו.
בא לי למות, אין לי כוחות יותר לכך שכלום לא מסתדר, ואפילו עשיתי את כל מה שהרבי אמר, עד כדי כך אני נואשת.
סססאממק.
אני קוראת בלוגים, שומעת על אנשים, חברים, מכרים, שפתאום הכל מסתדר להם, מתי תורי יא בן זונה? מתי תורי?
לפני 15 שנים. 2 בפברואר 2009 בשעה 19:17
