רומא לא נבנתה ביום אחד

אני צריכה כל פעם מחדש להזכיר לעצמי שכפי שאסור לי להגיע לאפיסת כוחות פיזית, גם אסור לי להגיע אל הנפשית ומבחינתי הכוונה לכתיבה.
אני אוגרת כל כך הרבה פוסטים בראש וכשהם לא יוצאים אני בסוג של סמטוכה רגשית.

אחת מנשות העסקים הכי מצליחות בארץ ביקשה לקבוע איתי פגישה. כשחיכיתי בחוץ ראיתי אנשים שמתחננים לפגישה, מתרפסים ולא ממש מצליחים. שאלו אותי על מה אני רוצה לדבר איתה וקצת התביישתי להגיד שאני לא רוצה ממנה כלום, שהיא זו שרוצה לדבר איתי.
היא מצחיקה וחמה אבל קצת מפחידה ומאד שתלטנית, היא מתחילה לדבר על העסק שלי כעל שלנו, היא מדברת אליי כמו אל ילדה קטנה ואני דוחפת את האגו עמוק עמוק בפנים, מזכירה לעצמי שהיא בן אדם שיש הרבה מה ללמוד ממנו וכדאי שאני אקשיב.
היא אומרת שאני מאד מוכשרת ושהיא רוצה לעזור, שהיא לא מוכנה לראות את העסק שלי נסגר בגלל שאני עושה שטויות והיא מסבירה את הטעויות שלי, אפילו קוראת למזכירה שלה להראות לי את התיקיה שהם הכינו לי, דוגמאות מעסקים דומים לשלי.
"והם סתם בסדר, הם לא מוכשרים כמוך, לא חבל שאף אחד לא יודע מזה?"

תמיד מפתיע אותי מחדש שאנשים זרים חושבים שאני מוכשרת, עוד יותר מפתיע שהם רוצים לעזור.
אני באמת מקבלת המון עזרה ותמיכה מהחברים, לאחרונה אפילו קצת מההורים, אני פשוט כל כך עייפה שקשה לי לקלוט את האינפורמציה, להפנים את המהלכים.
אני יודעת שהיא צודקת ואני הולכת איתה לגבי תוכנית הפעולה שלה, היא באמת עלתה על כל מיני בעיות שידעתי שהן קיימות אבל לא הצלחתי לשים את האצבע.
אבל כל דבר עולה כסף ולא משנה כמה תומכים בי, הכסף הולך ואוזל.

חטפתי צעקות השבוע מא', עשה לי סוג של התערבות עצמאית, אז עכשיו אני גם מזכירה לעצמי שוב ושוב ששבע שעות שינה בלילה זה לא לוקסוס אלא הכרח בסיסי וצריך להקפיד עליו.
אני עושה שינויים דרסטיים והעסק מתחיל לקבל את המיתוג שלא הצלחתי כל כך לשים עליו את האצבע, הדברים מתגבשים ויום החופש שהחלטתי לקחת באופן קבוע לא רק עוזר לי אלא גם לגיבוש הזהות של העסק.
אני יודעת שכל מה שעשיתי עד היום נועד למעשה לרגע הזה, לעכשיו, לאחד את כל הכישורים שלי ביחד כדי שכל זרוע בתמנון המפותל הזה תפעל בהרמוניה והעסק יתרומם ויפרח, ואיתו אולי גם אני.

הנשמית בארץ, הביאה איתה את הנשמון הקטן, היא מביאה את מפעל חייה למפעל חיי והיא בוכה ומתרגשת ומצלמת ואני לא מצליחה כל כך להתרגש.
זה לא פייר ולא יפה, החברה הכי טובה שלי באה עם התינוק הטרי ואני לא מרגישה כלום, רק בגלל שאני כל כך עייפה, אפילו מלהרגיש משהו.
ימים עוברים ואני שוכחת אפילו להתקשר, פעם כל ביקור שלה בארץ היה התרגשות אדירה ומיליון טלפונים ביום ועכשיו, אין לי זמן וכשיש לי אני פשוט מעדיפה לבהות באויר ולשמוע מוזיקה, לא לדבר עם אף אחד.

המוזיקה זה הלחם שלי, כיום יותר מתמיד, בייחוד כי אני שוכחת לאכול, (בסוף אני אהיה כוסית בלי להתכוון).
תמיד טענתי שהכל בסדר בחיים שלי כל עוד הפס קול מתאים וכרגע אני ממש משקיעה בזה.
אני אף פעם לא יודעת מה יתאים מתי אבל אני מסתובבת עם תחושה של –בא לי משהו... – בדיוק כמו עם אוכל.
היה לי שבוע של ג'ון מרטין, משהו בחום המטורף שיוצא מהמוזיקה, מהקול שלו, שמציף את הגוף כמו חיבוק דוב ענק כנראה נפל לי במקום הנכון וא' בדיוק הביא לי חומרים חדשים וחבר אחר בדיוק חזר מהופעה בארה"ב והתביישנו בשביל ג'ודי גארלנד ופורטיסהד, איך הקאברים שלו מתעלים על כל דבר שאי פעם נוצר. נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, לפני 12 שנה ואיך מאז הוא תרופת המחץ ברגעים שהכי צריך חיבוק ואין בסביבה אף אחד שיכול לספק אותו.
כל השבוע רק נאחזתי בו ואז פתחתי את העיתון וגיליתי שהוא בדיוק נפטר.
היה לי בראש הספד מדהים, כי קוטנר לא ממש הצליח הפעם וגם לא אהוד בנאי, אבל לא היה לי זמן לכתוב אותו ועכשיו הוא נעלם.

כשסיימתי את יום האבל היחיד שהרשתי לעצמי, עברתי לג'יל סקוט, כנראה שאני זקוקה לגירל פאוואר יותר מתמיד והאנרגיות של ההופעה בפריז, אין עליהן.
אני לא מאמינה שאני הולכת לכתוב את זה אבל הייתי מעדיפה להחליף את דפש מוד בהופעה שלה.
אני כל כך זקוקה לאנרגיות שלה.

אני כל כך זקוקה לאנרגיות,
אני כל כך זקוקה לאופטימיות,
אני כל כך זקוקה לאהבה.
אבל כן, סך הכל הדברים משתפרים.