רומא לא נבנתה ביום אחד

יש מישהי שמטרידה את מנוחתי.
היא מופיעה בחלומות שלי, יותר נכון בסיוטים שלי, היא לא עוזבת אותי וזה די תמוה בהתחשב בעובדה שזו מישהי שכבר לא בחיים שלי וגם היתה שם לתקופה מאד קצרה.
חברים אומרים שאני חייבת להבין על איזה כפתור היא לוחצת לי כי היא לא באמת פגעה בי והיו אנשים שהזיקו לי הרבה יותר ולא פיתחתי כזאת אובססיה לגביהם.

אני יודעת מה מפריע לי בה, היא סוג של ניאון שמוכיח לי שוב ושוב עד כמה אין צדק בחיים.
היא ההפך המוחלט שלי, היא בן אדם שטחי, היא בן אדם שלא מסוגל להרגיש, שבורח ברגע שדברים נעשים עמוקים, היא חיה את הפוזה והפאסון ולא יכולה להשאר בסביבה שרואה אותה באמת, שאין שם כלום מתחת בכלל.
דיברתי אתמול עם חבר והוא אמר שהיא טפלון ואני מחבת נחושת.

לא אמור לשנות לי שיש אנשים כמוה בחיים, כאלה שהכל זורם להם וקל להם.
לולא דבר אחד הייתי מרחמת עליה, שהיא לא יודעת להרגיש, שהיא טיפשה ובינונית, שאין לה שאיפה למצוינות, שהיא לא מעריכה את האהבה ואת העולמות הנדירים של האנשים שחלקו את חייה.
אבל הכעס שלי נובע מכך שיש לה, או היה לה את כל מה שאני רוצה, את כל מה שאני מעריכה והיא זלזלה בזה וזרקה את זה לפח ואני לא מצליחה להשיג את הדברים האלה שאני כל כך מעריכה.

ברור לי שזו אני ולא היא, שאני צריכה לשחרר ופשוט לחיות את החיים שלי ולהפסיק להתעסק במה שיש לאחרים.
ברור לי שזה חזק מתמיד עכשיו, כשאני נלחמת על העסק שלי, כשאנשים כל הזמן דורשים ממני להפסיק לתת מוצר כל כך איכותי, שאני ארד ברמה, זה כבר לא עניין של מחיר, העובדה שהבאתי את האמת שלי מרגיזה אותם ברמות שלא דמיינתי.
אני לא מבינה למה אני תמיד מעוררת כזה זעם אצל אנשים, גם כשאני עושה דברים שהם רק בשבילי.
בתיכון הרגיז אותם מה שלבשתי, איך שהסתפרתי ואחר כך זה המשיך, למוזיקה ששמעתי, לצורה שבה הזדיינתי ועכשיו זה כלפי המוצר שלי.
אני מרגישה כל כך לא מוערכת ומתוסכלת ומול הפרצוף שלי מתנדנדת בחורה שמוכרת מוצר בינוני, אינטליגנציה בינונית, אהבה בינונית והיא מוכרת ומוכרת, את המוצר שלה, את עצמה, היא מרסקת את הלב לגברים שאני מעריכה, אפילו לגבר אחד שאני רוצה.
אני רוצה ילדים ומשפחה והיא הלכה וביטלה בהליך רפואי קטן את כל העתיד שיכול היה להיות לה איתו, העתיד שאני הייתי רוצה איתו.

תגידו מקנאת, בטח שאני מקנאת, בטח שאני זועמת שלא פייר, אני מממשת את זכותי הקטנונית והילדותית בכל יום אפשרי, כזאת אני.
אבל זה לא טוב לי.
אני חייבת למצוא את הדרך – להאמין במוצר שלי במיליון אחוז, להאמין ביכולות ובנתונים שלי במיליון אחוז ושזה לא ישנה בכלל מה אחרים ואחרות עושים.
אני יודעת שיש משהו שאני צריכה לוותר עליו, משהו שאני נאחזת בו כיתד בטחון והיתד הזו תוקעת אותי למעשה, אני רק לא יודעת מה זה הדבר הזה.