רומא לא נבנתה ביום אחד

סוף סוף הבנתי.
זה לקח פוסט ועוד מחשבות ועוד החלטות לא הגיוניות ואז נפל האסימון.
אני צריכה לוותר על הפנטזיות, לא על השאיפות, אלא על העולם הדמיוני הזה שאני חיה בו, שמשמש לי כרשת בטחון בכל פעם שדברים לא מצליחים ומה לעשות שאנשים מציאותיים תמיד יאכזבו לעומת אנשי הפנטזיות, זה לא פשוט לי אבל חובה לוותר.

אני כל פעם חוזרת אחורה לזיכרון ההוא מלפני כמה שנים, לרגע שבו לימדו אותי שכדי להתקדם צריך לוותר על אבן בפירמידה וכדי להשתחרר מתקיעות צריך לבוא לדברים בדרך לא מוכרת.
כך הפכתי את פרוייקט הגמר שלי ליצירת מופת וכך גם התחלתי לחיות את המציאות לכשסיימתי אותו.
וברור לי שהעסק הזה הוא פרוייקט הגמר שלי נכון להיום, שאני אמורה כל כולי לשקוע אך ורק בו, לא לברוח לפנטזיות ולנסות להזיז דברים מכל כוון אפשרי, גם אם לא נעים כל כך או לא נוח כל כך או לא מוכר כל כך, פשוט להסתער עליו.

אני יודעת שכשלעסק טוב גם לי טוב ואז לא משנה איפה אהבת חיי מתחבא, הוא כבר ימצא את הדרך, אני כבר אמצא את הדרך אליו, אני חייבת להרגיש טוב עם עצמי ועם העסק לפני הכל.
מציאות זו מילת המפתח ואני חייבת להזכיר לי את זה.

עד שהגברים בחיי הגיעו לצהריים כבר הבנתי את זה, הצלחתי ליצור משהו שהרגיש לי אותנטי סוף סוף והם קיבלו אותי מחוייכת להפליא, הם לא ממש ציפו לזה.
בשעות שהם התווכחו על סוף העולם וכל מיני נושאים ירוקים, אני האכלתי אותם והסתכלתי עליהם, על כל הסיטואציה, והבנתי שחבל לבזבז אנרגיות על פנטזיות, יש לי כל כך הרבה מזל, אנחנו יושבים בגינה שלי באמצע החורף ומשתזפים בשמש, אוכלים אוכל משובח, שותים אלכוהול משובח ויש כאן חברויות באמת נדירות.
לא צריך פנטזיות, טוסקנה כבר כאן.

קמתי קצת מעוכה, אולי זה השאריות של האלכוהול, אולי זו הסגריריות שבחוץ ואולי כי הקונספט החדש עדיין לא שגור, עדיין לא זורם במערכת בצורה שוטפת וצריך להמשיך לעבוד עליו ולהזכיר לעצמי שוב ושוב את המטרה ואת הפתרון הפשוט הזה – המציאות, כאן ועכשיו.