רומא לא נבנתה ביום אחד

הכל היה כרגיל, ההתרגשות והפרפרים של לפני הנסיעה, האריזה, ההתלבשות, חוזרת הביתה לעיר הקודש אחרי שלא הייתי שם חודש שלם.
אבל הפעם זה היה שונה, אם פעם הייתי מתחילה לנשום בסיבוב מוצא, הפעם התחלתי להחנק.
א' אמר שאני נוסעת כמו מופרעת, מרוב לחץ עליתי על כמה מדרכות וריסקתי פנס בחניה, היה לי כל כך רע שם.
וזה לא שלא היה לי כיף איתו, למרות שהפעם הוא לא קרא לי כפרה אלא "עצבן!" וזה לא שלא נהנתי עם כל החברים הישנים ועם הנשמית והנסיך אבל העיר עשתה לי כל כך רע, נעשתי קלסטרופובית, רק רציתי לברוח.

נפגשתי עם היועצת העסקית שלי והיא הסתכלה עליי במבט חודרני, שמשהו שונה בי, היא ייחסה את זה לשיער שלי אבל נשבעתי שלא השתנה שום דבר. בסוף היא אמרה ש"מי היה מאמין שמסתתרת שם כזאת אשה סקסית" וצחקנו וקישקשנו ואפילו קצת בכינו בסוף אבל כשיצאתי הבנתי עד כמה העיר הזאת עשתה לי רע, איך חזר לי הסקסאפיל בשנייה שעזבתי ואיך רע לי איתו כשאני שם.

הכנסתי לעצמי לראש שהכל יהיה בסדר ברגע שאני אגיע לחומוס שלי, כמה התגעגעתי אליו, ואיך שראו אותי צעקו לתת לי לעקוף את התור כי "התל אביבית שלנו חזרה!" ופגשנו שם עוד חברים והיה טעים כמו תמיד ועוד לקחתי אקסטרות הביתה אבל ביציאה משם התחלתי להרגיש שהפנים שלי שורפים ושוב תחושת המחנק הזו.
באשר עוד הספיק לרוץ אחרי עם גבינה חדשה, פעם לא הייתי יוצאת משם בלי שלושה סוגים לפחות וחשבון של חמש מאות ₪ לפחות אבל לא יכולתי, רק לברוח משם, לברוח.

בדרך חזרה טסתי כמו מטורפת וא' הספיק לסמס "תסעי לאט עצבן!" אבל לא הזיז לי, הפעם אפילו מוצא לא הספיקה, הרגשתי שאני חוזרת לנשום רק אחרי שער הגיא.
והבוקר, הבוקר קמתי עם פרצוף מרוצף בחצ'קונים, אפשר לפתח אלרגיה לחומוס? ואולי אני פשוט אלרגית פתאום לירושלים?

הנשמית, שבד"כ מאד נוטה לגמד את הכאבים שלי לעומת שלה, מפתיעה באמפתיה ואומרת שזה ברור שיהיה לי קשה, עכשיו שהסתיימו השנים הטראומטיות, ושאין שום סיבה לחזור למקום שעשה לך רע כשטוב לך.
כנראה שבאמת טוב לי, בין כל הקושי הזה.
וא' טוען שאני פשוט סוף סוף מעכלת עד כמה סבלתי ובכלל את כל הדברים שקרו, ושלא יכולתי לעשות את זה כשהייתי שם.
ואני, פשוט נמאס לי לייסר את עצמי על כל מה שהיה ואני לא רוצה להשאב יותר לעבר, ההווה שלי הוא מה שחשוב ואני לא יכולה להרשות לעצמי סטיות מהדרך.