רומא לא נבנתה ביום אחד

אני בהתפרקות השבתית שלי, מבטיחה לעצמי שהפעם אני עושה את זה עם עצמי כי כבר אין לי כח לשיחות ניחומים ואין לי כח לשמוע את עצמי כמו תקליט שבור ואני סתם רואה טלויזיה, קוראת עיתונים ובוכה ובוכה.
ואז א' מתקשר ואני לא מסוגלת לסנן אותו אז שוב מדברים ואני בוכה עוד יותר והוא נשבע לי שזו רק תקופה וזה יעבור, ושהתמונה הגדולה היא באמת גדולה ולא הכל שחור לבן ושאני עדיין לא נקטתי בכל הצעדים האפשריים ושיהיה בסדר ושהוא שם בשבילי תמיד ואני אומרת שאני לא יודעת כמה זמן עוד אפשר להאחז בבריאות שלי ובחברים הטובים שלי, שבן אדם חייב עוד, הנשמה חייבת עוד, הגוף חייב עוד.

אנחנו מסיימים את השיחה ובמייל מחכה לי הזמנה למשהו, אני מריצה חיפוש בגוגל כדי לראות אם יש אתר ואם אפשר לראות את המוצרים ואני נופלת על בלוג של מישהי, מישהי שמתארת מערכת יחסים מלפני שנתיים, מערכת יחסים שאני ניהלתי לפני חמש שנים, עם אותו בן אדם ובאותה הצורה בדיוק, זה ממש מפחיד.
ואני קולטת משהו על בני אדם, משהו שלא קלטתי לפני כן אף פעם – יש אנשים שלא משתנים, לא משנה כמה רע להם הם לא משנים שום דבר.
יש אנשים שאין להם בסיס, משהו פנימי כזה חזק ויציב והם נאחזים באחרים ומנסים לשאוב מהם את היציבות הזאת וכשהם לא מצליחים הם מנסים להכאיב ולפגוע.
יש אנשים שממש רע להם עם עצמם, ככה לבד כשאף אחד לא רואה, הם לא מסוגלים להסתכל במראה ולהגיד – וואלה אני סבבה לגמרי!

ופתאום נורא ריחמתי עליו והבנתי שכמה שקשה לי זה בדיוק כמו שא' אומר, פשוט קשה לי, אבל אני, וואללה אני סבבה לגמרי.