רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מנסה לשאוב השראה מהאנשים הקרובים אליי ולראות את הצד החיובי שבדברים שקורים, למרות שאף אחד מהם לא היה אי פעם בחובות של כמה מאות אלפי שקלים, למרות שאף אחד מהם לא היה כל כך הרבה שנים ללא אהבה, למרות שאף אחד מהם לא ניסה ללכת בנעלי, (כפי שאמר המשורר הדגול מרטין ל. גור).


יש לי די הרבה חברים וחברות שאין להם אבא. אני לא יכולה לנסות אפילו לדמיין את הפצע הזה ואת הכאב הזה.
התחושה שאני תמיד מקבלת מהם היא שהחיים היו יכולים להיות יותר קלים אם הוא היה שם, לתמוך, לכוון, להשען.
אבל אין לי מושג איך זה מרגיש כי לי יש אבא והוא נעדר מחיי כמתפקד מאז ומתמיד.
לא רק שהוא לא בן אדם להשען עליו, גם כשקורה לי משהו רע או כשמישהו פוגע בי הוא מוסיף שמן למדורה ומאשים אותי במה שקרה לי.
מבחינתי הוא איזו דמות ברקע שרואים פעם בכמה זמן, מדברים על מכשירי חשמל ותיקונים של מכוניות וממשיכים עד לפעם הבאה.

אבל בשבוע שעבר הוא אמר לי שהוא מעריץ אותי ושאני עושה דברים שהוא בחיים לא היה מוצא את האומץ לעשות.
ואתמול הוא בחר להתעלם מההודעה ששלחתי, שאני לא רוצה לראות אף אחד או לדבר עם אף אחד, היו לי 30 שיחות שלא נענו ממנו ובסוף הוא הגיע לכאן והתחיל לדפוק על הדלתות בטירוף.
כשפתחתי את הדלת אבא שלי חיבק אותי בפעם הראשונה בחיי, חיבוק אמיתי כזה ולא מהסוג שאמא שלי אומרת לו "לך תחבק את הבת שלך ותגיד לה שאתה אוהב אותה" כמו שהיה אחרי האונס, הפעם זה היה חיבוק מהלב, דואג וחם כזה.
הוא אמר שאני לא לבד, שאין שום סיבה שאני אעבור את זה לבד, שהוא יחטוף אותי גם עם פיג'מה רק שאני אבוא לאכול איתם, שאני אבוא לישון אצלם, שאמא תעשה לי אמבטיה.
פעם ראשונה שהרגשתי שאכפת לו באמת.

לא הסכמתי לבוא, אני צריכה את הימים האלה עם עצמי כדי לאסוף את עצמי מחדש ולתפקד מחדש, להאמין מחדש, משננת את המנטרה של ג'יל סקוט – I GOTTA GET UP!
אבל הבוקר מצאתי סוף סוף נחמה במשהו.

אני לא זוכרת אם סיפרתי על זה כאן בעבר אבל לפני שנה בערך הייתי אצל מישהו שנחשב לעילוי בתחום חיזוי העתיד. שילמתי הון עתק רק כי כל החברות שלי היו אצלו וכל מה שהוא אמר אכן קרה.
וזה לא שהוא אמר להן את מה שהן רצו לשמוע, כולן יצאו עצבניות ואמרו שהוא שרלטן וגנב ושהן הולכות להתעלם ממה שהוא אמר אבל הוא צדק, פגע בול והסתבר שמה שהן לא רצו יצא הכי לטובה דווקא.
והוא אמר לי דברים שמאד הפתיעו אותי וגם אני שללתי לחלוטין אבל הסתבר שהוא צדק.
אבל הדבר הכי קשה מבחינתי היתה העובדה שהוא אמר שהשנה הזו עוסקת במשפחה, שהשנה אני בונה תא משפחתי ואם אני לא אעשה את זה עד היומולדת הקרוב לא תהיה לי הזדמנות לתקן את זה שוב, רק בעוד חמש שנים.
מה שהדחקתי היה את שני המסלולים שהוא התווה, בחרתי להתמקד במסלול הזוגיות כי האופציה השניה היתה קשר עם ההורים, הוא לא ידע לומר לי במה מדובר בדיוק, העלה את האופציה שאני חוזרת לגור איתם, אולי עושה ילד לבד ומשתפת אותם בגידול – וזו היתה אופציה שלא היתה מקובלת עלי בשום צורה, לא עלה על דעתי שאולי ניתן לפרש אותה בצורה אחרת.

הדבר שהכי הפתיע אותי היה שהוא אמר לי שאני עדיין לא הגעתי לייעוד שלי, שהוא אמהות ומשפחתיות, שזה משהו שאני בוחרת לברוח ממנו כבר שנים ובגלל זה אני מרגישה שאני חיה בעולם שלא מתאים לי, שמשהו לא מסתדר כל הזמן.
והדבר הכי מפחיד היה שהוא אמר שעד שאני לא סוגרת את העניין המשפחתי הזה, העסק לא יצליח.
לא רק זה, הוא אמר שככל שאני אהפוך את העסק ליותר ויותר משפחתי, כך הוא יצליח יותר.
ואני חשבתי שאני אמורה למצוא בן זוג שייכנס שותף לעסק או משהו כזה, והלחץ, וואו איזה לחץ לחיות עם תחושה כזאת.

אבל הבוקר הבנתי שאולי יש פירוש אחר למסלול ההוא שהוא נתן, שאולי אני צריכה סוף סוף להחזיר את המשפחה שלי לחיים כדי לחיות בתחושה שיש אנשים בחיים שלי שאני יכולה לסמוך עליהם, שאני לא לבד בעולם ושהאנשים האלה הם המשפחה שלי ולא רק חברים.
אולי אני אוכל לסמוך על בן זוג אם סוף סוף יהיה לי אבא תומך ודואג.
ועכשיו אני מבינה איך בלי ששמתי לב אפילו, אמא שלי עובדת אצלי פעם בשבוע ואנחנו לא רבות וכיף לנו ביחד ומי יודע, אולי יקרה נס ומשהו יזוז גם לגבי האחים שלי ומערכות היחסים הכל כך קשות שלנו.
אולי זוגיות לא קשורה לעניין אלא תהיה השלב הבא, אולי זה התיקון של השנה ואולי זה מה שיציל את העסק.

אולי אני סתם משכנעת את עצמי אבל אני מרגישה כאילו ירדו לי שני טון מהווריד הזה של הלחץ בצוואר.