רומא לא נבנתה ביום אחד

אוזי אומר לי לנסות להזכר שוב בדברים הטובים שיש לי, שולח אותי להסתובב בגינה שלי.
הג'ינג'ית לא נראית לעין, היא די משתינה עלי בקשת מאז שעברנו לכאן, בנתה לעצמה חיים שלמים ומערכות יחסים עם הכלבים והחתולים של השכנים, כל מיני חפירות ארכיאולוגיות שאני מוצאת מדי פעם ועוד כל מיני מציאות.
אני קוראת לה והיא מגיעה, הפעם מביאה לי מתנה, פרי אדום וקטן ואני בשוק טוטאלי כשאני מגלה שיש לנו גם עץ פיטנגו בגינה.
סוף סוף אנחנו בבונדינג מחודש ושתינו בצהלה וששון בגשם בקטיף, אני על הסולם והיא מעודדת מלמטה.
כנראה שהיא התעייפה מההתרגשות כי לראשונה מזה חודשים אני יוצאת לקפה וסיגריה בגינה ומוצאת אותה ישנה במלונה, מכורבלת כמו הגורה שהיא היתה לפני מיליון שנה, מתוקה, מתוקה.

ואז אני נזכרת במה שאבא שלי היה אומר תמיד, כשהוא מסתכל עלינו ישנים בא לו לאכול אותנו וכשאנחנו מתעוררים, הוא מצטער שהוא לא עשה את זה.
אני חושבת על כך שמעולם לא אמרתי לאף אחד שאבא שלי גדול וירוק, (איך הולך השיר?), יביא סולם, ירביץ לך וכל הדברים האלה שילדים אומרים, פשוט למדתי להרביץ בחזרה.
אבל החיבוק הזה בשבת שינה אצלי משהו, פתאום קיבלתי תחושה כזו, מין ביטחון קטן כזה שאם מישהו יפגע בי אני אוכל להגיד לו שאבא שלי יראה לו מה זה ואז אמרתי את זה לעצמי – אף אחד יותר לא יפגע בך! אף אחד לא ידבר אליך יותר ככה! מגיע לך שיהיו טובים אליך! שיכבדו אותך!
וזה נעים מאד.