שלוש פעמים בחיי איבדתי את התיאבון, מי שמכיר אותי יודע שיש לזה משמעות עצומה.
הפעם הראשונה היתה כשהאקס בעל עזב את הבית, זה היה כאב כל כך חזק שהוא היה פיזי, כואב לי עד היום כשאני נזכרת בתקופה ההיא. הורדתי בשנה שאחרי כן 30ק"ג, הפכתי לאשה ולאלילת מין לראשונה בחיי והייתי מאושרת לראשונה מזה המון המון שנים.
הפעם השניה היתה אחרי שהחלאה ההוא רצח אותי, לא האמנתי שאני אשרוד את זה, שאני אשאר בחיים, הסתובבתי ברחובות וחיפשתי פיגועים כדי לגמור עם זה. ואז הכרתי את מי שהגדרתי כאהבת חיי עד לא מזמן, גיליתי שאם כזה גבר אוהב אותי אז כנראה שנשאר ממני משהו, וגם כשנגמר, פגשתי אנשים שעשו לי טוב, היו כמה שנים טובות יחסית, עד שהן נגמרו טוטאלית לפני 4 שנים.
והפעם השלישית היא עכשיו.
זה לא סתם שאני יורדת כל כך בקלות, אני בקושי מצליחה לעכל שליש ממה שאני אמורה לאכול ביום.
החברים והמשפחה מוציאים אותי למסעדות, לנסות לגרום לי לאכול, כי קצת קשה לרוץ ולתפקד ולנסות להציל את המעט שנשאר כשאתה על סף עילפון כל הזמן. ואני רק חושבת על אוכל ובא לי להקיא.
מה שמחזיק אותי הוא הזיכרון והניסיון, ההוכחה שאני מצליחה לעלות באמת, לא סתם איזון, אלא להיות מאושרת, מאוהבת, מזדיינת, אחרי ירידות כל כך קשות, נפשית ופיזית.
עוד קצת, רק עוד קצת ואני יודעת שהכל יסתדר.
לפני 15 שנים. 11 באוגוסט 2009 בשעה 8:08