רומא לא נבנתה ביום אחד

אני כבר שנים נמנעת מכדורים ירוקים, הם מזכירים לי את האיש והקרחת.
אני בעניין של אדומים, אבל היום נתקעתי בלי והמיגרנה מבעבעת, אז נשברתי.
זה מדהים איזה שטויות קטנות שואבות אותנו אחורה.

וואי איזה יום מחורבן.
כבר כמה ימים בעצם.
איכסה של האיכסה בעבודה, מריבות, פיצוצים, צעקות.
ואני סוחבת איתי הכל הביתה ומתרסקת, אפילו שכל הרעיון היה שכאן זה לא יקרה.

הכדורים הירוקים מזכירים לי שהיו לי פעם חיים.
סוטים לאללה ולא עולים על שום הגדרה של נורמה אבל היו חיים, היו ארועים, היו "משפחות", היו "על האש", היו זיונים, היו סשנים, היתה המון התרגשות
והמון צחוקים.
כן היו הרבה דרמות ואיכסות אבל זה לא חסר היום, חסר חיים.

אני שומעת אנשים בעבודה מדברים על סרטים שהם ראו, אשכרה אנשים הולכים לקולנוע.
אני שומעת על בגדים שקנו, מדהים אותי שיש אנשים שפשוט יכולים להכנס לחנות ולמדוד ולקנות.
אני שומעת על מסעדות ובארים וזיונים ואפילו על מחלות ובנות זוג שמכינות תרופות אלטרנטיביות.
ורק אני חוזרת הביתה ומזמינה לי CSI בVOD, כי אין לי מושג איך חיים.

הבילויים היחידים שלי הם עם המשפחה, שזה מוזר, כי זו חוייה חדשה בשבילי.
בחמישי היה לנו ארוע באיזו מסעדה, נסעתי ליד הבימה ונזכרתי שאיש הפנטזיה והאובססיה גר באזור וליד היכל התרבות ראיתי את החבר הכי טוב שלו.
מפתיע אותי מחדש תמיד שהחיים של אנשים ממשיכים והם מספיקים כל כך הרבה בזמן שאני תקועה.
א' סיפר לי השבוע על עוד אחת שבכתה לו על הבר, שהוא התפייד לה.
ואני כבר מתפללת שתתפוס אותו מישהי, שדי, שיהיה כבר רציני ויתחתן ואני לא אוכל יותר לפנטז עליו ואולי זה ישתחרר.

א' אומר לי להפסיק להיות כל כך קשה עם עצמי.
שהגיוני שאני אסתגר מהעולם ושייקח לי יותר זמן לתקשר.
הוא אומר שלא חטפתי סרטן או דרסה אותי מכונית, שזה לא כוח עליון, שאנשים אמיתיים פגעו בי והגיוני שאני אפחד מהם.
"כפרה, מה את רוצה? אונס בגיל 17, גירושים מזעזעים בגיל 29 ואונס עוד יותר מחריד בגיל 32...שלא לדבר על כל החרא שבינהם והאובדן של העסק
וחובות של מאות אלפי שקלים...מותר לך להתפרק ולפחד!"

קשה לי.
כל כך כל כך קשה לי.