רומא לא נבנתה ביום אחד

מחזור נטול PMS, החיים ללא ספק משתפרים.
חזרתי לעשות שופינג, סוף סוף יש לי בגדים חדשים, מתחילה להרגיש כמו בן אדם.
אני הולכת לצהריים עם חבר שעובר משבר חיי נישואים. אשתו חברה שלי אבל גם לי בא לרצוח אותה רוב הזמן.
אני חושבת על כך שרוב החברות שלי בשנים האחרונות הן בנות זוג של חברים שלי וזה נעים ונחמד אבל זה אף פעם לא "מדוייק".

בצהריים עם ההורים אבא שלי מצהיר שהוא רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי השנה בצורה קצת שונה.
הוא מציע סיור מודרך על חיי הלילה האפלים של תל אביב.
אני נזכרת ששמעתי על הטיולים האלה ושהם כוללים מועדוני סאדו, רק זה חסר לי.
אמא שלי קולטת את הפרצוף שלי ומיד מציעה אלטרנטיבה יותר שפויה.

אני מגיעה לעבודה ומספרת לבנות, הן נקרעות מצחוק ואחת אומרת שאני כנראה ירשתי את הסטיות ממנו.
פתאום אני נזכרת בכך שהוא זה שרצה ללכת להופעה של אוליב וכששלחתי אותו לפילאטיס הוא התלהב שהמכשירים נראים כמו מרתף סאדו.
היתכן שאבא שלי סוטה?

ופתאום, אנחנו נשארות לבד, רק שתינו ופוצחות בשיחה, כזו שלא היתה לי כבר שנים.
אנחנו צוחקות ואז בוכות ומתחבקות, באמצע העבודה הפסיכית שלנו.
הבוס מתחרפן מאיתנו וצורח שנסתום כבר את הפה ואנחנו משתתקות לחמש דקות, ואז חוזרות שוב.
במשך שמונה שעות אנחנו לא מצליחות להפסיק, פתאום כל כך הרבה דברים מתחברים והגיוניים ומרגשים,
כמו התאהבות כזו.
ובא לי להגיד לה שתהיה חברה שלי והיא אומרת שאנחנו חייבות להמשיך את השיחה מחוץ לעבודה.
היא אומרת לי דברים שאני לא מעיזה להגיד לעצמי ואומרת שאני עושה לה את אותו הדבר.
בסוף הלילה הבוס מזמין לנו שתיה, אומר שאם נשתכר קצת אולי נסתום את הפה, הוא משחק אותה כועס אבל אנחנו יודעות שלא.
הוא רואה שתי בחורות שנעשות חברות ומתרגשות והוא שמח בשבילנו.

הג'יי דייט משעמם אותי, נראה לי שאני יורדת מזה.
אני רוצה עכשיו המון חברות טבעיות שכאלה, "מדוייקות".
והבויפרנד יבוא אחר כך, כשיגיע הזמן.