רומא לא נבנתה ביום אחד

ידעתי שהוא יהיה שם.
השתעשעתי ברעיון שנסגור מעגל, הסקס האחרון יפתח את הלופ הזה שהייתי תקועה בו כל כך הרבה זמן.
תמיד השוותי, איך אצלי משהו נסגר מיד אחרי והוא, שברח מכל מחויבות אפשרית פתאום התארס זמן קצר אחרי.
קינאתי.
אבל הוא לא השתנה, ברגע האחרון ביטל לה ושבר לה את הלב.

אני מראה אותו לחברה, היא אומרת שהיא תהתה מי זה הסנוב הזה עם משקפי השמש שלא מדבר עם אף אחד.
הסברתי לה שהוא ביישן וחסר בטחון.
עכשיו שאני חושבת על זה, כל השנים האלה הוא היה נחמד רק כשהיא היתה בסביבה ועכשיו חזר להיות עוין, כאילו היא נתנה לו את הבטחון.

ובדרך היה לי כזה מצב רוח טוב שהדבקתי את כולם ועשיתי שמח לכולם, עד שראיתי אותו.
לא יודעת למה זה כל כך ביאס אותי, קורה לי הרבה בזמן האחרון שסתם מפגש עם אנשים עושה לי איכסה ללא שום סיבה ברורה.
על מה זה לחץ לי?

מעצבן, שלא משנה כמה אני ארגיש טוב עם עצמי, וכמה שאנשים יחמיאו לי, הכל ימחק בגלל איזה איכסה קטן.
אולי זה זיכרון הדחיה.
אבל הדבר שאני הכי זוכרת ממנו הוא שאף אחד, מעולם, גם לא הגברים שהיו הכי מטורפים עלי,
אף אחד לא נישק ונגע בי בכאלה רמות של תשוקה.
חסר לי.