אני מנסה להבין את האיכסה הזה שאופף אותי מאז המסיבה של א' והכל מסתכם במילה אחת - משקל.
בפעם האחרונה שהורדתי 11 קילו היו לי תנאים אידאליים, הייתי כל היום לבד עם עצמי.
ועכשיו אני מוקפת באנשים, כל יום ארוע אחר, כל הזמן רק אוכלים.
ואין לי זמן לנשום ואין לי זמן לאכול אז אני חוטפת ג'אנק ובעיקר פחמימות כמובן.
ואני בכלל לא אוהבת פחמימות אבל אין לי זמן.
אני מדברת עם א' על עניין ההשמנה, איך עשיתי את זה לעצמי כדי להתחשב באחרים, כדי לא להיות יותר מדי מוצלחת כי כל כך הרבה חיצים נורו לעברי.
אז לפחות שאני אהיה שמנה, ושיניחו לי שגם לי יש פאק.
אבל אני לא רוצה לעשות את זה יותר, לא רוצה להתנצל יותר, רוצה להיות הכי הכי שאני יכולה ואני יכולה.
אבל אני לא מצליחה ואני כועסת על עצמי ועל כל העולם ואני לא יודעת איך לעשות את הסוויץ' הזה שעשיתי בעבר כל כך בהצלחה.
אני מתגעגעת לזמן עם עצמי, לאוכל בריא, לספורט.
ולא מאפשרים לי.
אני יודעת, צרות של עשירים, כל היום חוגגת עם המשפחה והחברים אבל זה לא חגיגות שלי, לא חגיגות שאני רוצה.
אני רוצה לטפל בי, לארגן את החיים שלי, רוצה כבר שיגרה.
הבטחתי לו כשהם יחזרו לביקור ראשון בעוד שלושה חודשים, שהם יהיו בשוק, שאני אהיה ה-ו-ר-ס-ת-!
מחר הם טסים, לא יודעת איך אני אתמודד עם זה, אבל אני אתמודד.
ואולי אקבל קצת שיגרה בקרוב ואצליח לסתום כבר את הפה.
לפני 14 שנים. 26 במאי 2010 בשעה 20:05
