רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא יודעת איך להתמודד עם הפערים בחיי. למה אני תמיד צריכה לשלם מחיר מסויים - אם משהו טוב קורה במקום אחד,
משהו מיד מתקלקל במקום שני.
קשה לי לכתוב פה לאחרונה, אני מרגישה חשופה מדי, יותר מדי אנשים שמכירים באופן אישי, יותר מדי אנרגיות שליליות,
יותר מדי חוסר אמון.

נפגשנו אתמול אחרי 13 שנה שלא התראינו, מיום שאנחנו מכירות יש בינינו חיבור מדהים, מעולם לא רבנו, אפילו לא כשהיא גנבה לי את החבר.
יש בה משהו שכל כך צמא לאהבה שאי אפשר לכעוס עליה, היא מתאהבת בצורה כל כך טוטאלית ונעלמה כל פעם לשנים בגלל חבר זה או אחר.
ואתמול זה היה כאילו לא עברו השנים, כאילו הפסקנו באותה נקודה.
רק הפעם אנחנו נשים, שעברו המון חבלות וטלטלות וכאב וחושפות הכל, לא מסתירות שום פגם.
והיה כל כך טוב, והיא נתנה לי כל כך הרבה אנרגיות ושקט.

ואז להגיע לעבודה ושוב להתמודד עם אגו גדול/זין קטן. אני מתחילה לשנוא את העבודה שלי.
אני לא יודעת איך שורדים במקום שעושה לך רע ואני מתכננת להיות שם הרבה זמן, כי המקום הזה משרת את כל הצרכים לתוכניות העתידיות שלי.
אני לא יודעת איך לעצור את הזעם הזה, לראות את כולם כקטנים ואומללים, לא לעשות עניין, לזרום ולשחרר.
לא לתת לאפסים קטנים להרוס לי את התוכניות הגדולות.

מעולם לא היה לי כזה אושר וכזאת שלווה עם החלטה לגבי החיים שלי,
מעולם לא הרגשתי כל כך נכון לגבי משהו ואני לא יודעת איך לשמור על זה מהעולם.
במקצוע שלי כל שטות קטנה יכולה לחבל בקריירה שלמה, בעתיד שלם, משהו כל כך לא יציב שם.
ואני חייבת למצוא את הדרך להיות אחרת, רק בשביל להגשים את החלום שלי.
וזה מרגיז.