רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול היתה השיחה הראשונה שלי עם א' כשהוא בביתו החדש ביבשת אחרת.
הוא שאל איך אני מרגישה עם העובדה שהם לא שם והתשובה שלי היתה שהזמנתי לי מסז' בספא.
אולי לרוב האנשים זו תשובה מוזרה אבל הוא מבין, אמר שהוא שוב ושוב נפעם מהתהליך שאני עוברת.

עכשיו, כשכולם באופן סופי ומוחלט ביבשות אחרות, אני יכולה לטפל בעצמי סוף סוף.
וזה לא שאני איזו קדושה מעונה שרק טיפלה בכולם, טיפלו בי באותה מידה, אבל הפעם זו האחריות שלי.
הדבר היחיד שכאב ברגע שנכנסתי לספא, הוא הזיכרון משנה שעברה, במתנה שקיבלתי והאנשים שליוו אותי.

אני לא נוהגת לכתוב על אנשים שקוראים כאן, אבל מחקת את השם שלך ואולי אתה כבר לא קורא.
ומצד שני זה לא מפסיק לכאוב ואני צריכה לומר את זה.
אכזבת אותי ואני פגועה מאד, והכעס והכאב לא מתפוגגים.
היית חלש, נכנעת למניפולציה של בת זוג אינטרסנטית וזרקת הכל לכלבים, את כל מה שהיינו אחד לשני במשך כל כך הרבה שנים,
ועשית את זה בשניות, בלי לתת משקל לעומק ולהיסטוריה, לאהבה, רק בגלל הפחד מהלבד והפחד ממנה.
תמיד היית האיש הכי חזק שאני מכירה וברגע אחד הפכת לחלש ופגעת כל כך.
אני לא מצליחה לסלוח.

ובחזרה אלי, כן אלי.
פתאום כל כך כיף לעשות לעצמי כיף ולעשות לעצמי נעים, כמעט נישקתי את המעסה בסוף הטיפול מרוב אסירות תודה.
לא בא לי יותר לעשות כלום בשביל אף אחד חוץ מבשבילי ועוד שבועיים בערך אני אוכל ללכת עם התהליך הזה עד הסוף.