רומא לא נבנתה ביום אחד

אני הולכת ברחוב ומולי עוברים שני גברים, מבוגר וצעיר יותר.
הצעיר נראה רע, אני מדברת על שיער מזעזע ופנים שנראות מכוסות במין גידולים מוזרים, הוא עצבני ומדבר בלי הפסקה, לא מסתכל מסביבו,
שקוע בשיחה ובכעס שלו.
אבל משהו בו מוכר לי.
אני מסתכלת שוב, הם הולכים לאט ואני בוהה בו ולא מאמינה.
לשמחתי הוא לא מרים את הראש אפילו ולא שם לב שנועצים בו מבטים.

כך נראה היום גבר חלומותי, איש הפנטזיה והאובססיה.
מצד אחד כואב לי עליו ומצד שני אני שמחה שהפנטזיה התפוגגה רשמית.
ושעה אחר כך הכל חוזר לי ואני מפנטזת ששוב נתקל, אולי הוא עובר תקופה רעה, אני אטפל בו, אני אציל אותו, אני אחזיר אותו לקדמותו,
הפעם הוא חלש, הוא צריך אותי, כבר אין עדרים של מעריצות, אולי אני אהיה נגישה אולי הוא יהיה נגיש.

והדפוסים הפתטיים האלה, שקיימים אצל רוב הנשים בכלל ואצלי בפרט,
כל כך מרגיזים.
לא הגיע הזמן להתבגר? שיעבור כבר?