רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מסתכלת בתמונות מהארוע של שבוע שעבר ופשוט לא מאמינה.
אין קשר בין מה שאני רואה במראה לבין המציאות, ואולי זה דבר חיובי אבל המציאות היא שאני שמנה.
ואני שואלת את עצמי, למה?
אני מסתכלת על בחורות ברחוב ואני חושבת לעצמי שאם רק הייתי רזה הייתי יכולה לעצור את התנועה.
למה בחורה שיכולה להראות כמו מייגן פוקס אם היא רק תוריד עשרים קילו - לא עושה את זה?

בסוף שבוע ההוא, יומיים שלמים ביליתי איתה והיא מיררה את חיי.
אני כל הזמן מתנצלת על מי שאני וההבנה שאני משמינה רק כדי להיות קצת פחות מוצלחת לידה, הולכת ומתבהרת בחודשים האחרונים.
היינו בבית של א', וגם ככה היה לא פשוט להיות שם בלעדיו, אבל היא לא הפסיקה, לעשות לי רע ועוד ועוד רע.
נתתי לה את החדר שלי והלכתי לישון במיטה שלו, איך שהנחתי את הראש על הכר, הדמעות פרצו ולא הפסיקו כל הלילה.
איך זה שיש לי כזה בן אדם בחיים, בלי שום קשר גנטי, אימצנו זה את זו ואנחנו כל כך דואגים אחד לשני ולעומת זאת יש לי אחות ביולוגית כזאת מפלצת?

אני נזכרת שהבטחתי לו שכשהם יגיעו לחופשה בסוף אוגוסט, אני אהיה כוסית הורסת.
קשה לי נורא לעשות ממש בשבילי דברים, אז אני עושה אותם בשביל אחרים.
למזלי יש את אלה שדואגים לי במידה שאני אמורה.
זה כבר לא עניין של בחורים, אני יודעת שהסקס אפיל שלי יכול לנצח הרבה כוסיות, אבל אני רוצה להיות מי שאני בראש שלי.
לראשונה יש המון נשים בעבודה ואני רואה את הרגלי האכילה שלהן - הן פשוט מוותרות על הרבה דברים.
ואני כאילו מוותרת על הכל ורק לא על זה.

אז אני אומרת לעצמי - יא מטומטמת, תוותרי על אוכל ותפסיקי לוותר על הדברים האחרים - לא יותר פשוט?
זה סך הכל עניין של הרגל.
מבצע כוסית מתחיל שוב.
לפני שנה הוא נחל הצלחה אבל לאחרונה זה לא קורה.
הפעם, אני חייבת.