רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא מבינה.
באמת, אם למישהו כאן יש איזו תובנה, אני ממש ממש אשמח לשמוע.
אני לא מבינה למה אני מעוררת אצל גברים כזה אנטגוניזם, למה המילה אמפטיה לא קיימת כשזה מגיע אלי.
למה הבוס שלי חושב שכולם יכולים להרגיש לא טוב חוץ ממני ואיך כשאני מרגישה לא טוב זה לא אמין בעיניו או סתם פינוק.
למה הוא לא יכול להתייחס אלי כאל אחת העובדים שלו, למה כשזה מגיע אלי זה תמיד הופך לכל כך אישי.

אין לו שום עילה לפטר אותי כי אני עושה כל מה שאומרים לי ולא מתווכחת ולא מתחצפת,
אז למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בלעשות לי רע? בלהעליב אותי? בלהשפיל אותי?
למה אני צריכה כל הזמן לבכות בעבודה?

מילא אם זה היה המקום הראשון אבל כבר שנים זה ככה, בכל מקום.
ואני לא מבינה.
אני סך הכל רוצה שקט, לעשות את העבודה וללכת הביתה.
סוף סוף טוב לי עם עצמי ועם החיים האישיים שלי, אז למה בעבודה אני צריכה לסבול?

ואני מנסה לראות את התמונה הגדולה,
לומר לעצמי שבשביל התוכניות הגדולות שלי, אני צריכה ללמוד להבליג ולהתעלם.
אבל אם אהיה אמפטית ואומר לו שאני מבינה שגם הוא עייף ושסתם הכל יצא עליי,
זה לא יגרום לו להרגיש עוד יותר חסר בטחון? שאני יצאתי הבוגרת מהשיחה הזו?

אני לא מבינה.
אין לי זוגיות, אני לא במערכת יחסים ואני לא צריכה לטפל ולהתחשב ולהיות קשובה לצרכים של אף אחד חוץ ממני.
יש בזה חסרונות אבל גם יש המון יתרונות וכרגע מאד נחמד לי עם זה.
אז למה? למה כל הזמן אני צריכה להתעסק במערכות היחסים שלי עם הבוסים שלי?
מה רוצים מחיי?
מה אני עושה כדי לשנות את זה?

(עוגי מתפרקת ומתחילה לדבר על עצמה בגוף שלישי מרוב כאבים ועייפות ואחרי ויכוח עם הבוס שלא חושב שהיא צריכה להשתמש בימי המחלה שהרופא נתן לה).