רומא לא נבנתה ביום אחד

העייפות הזו לא עוברת,
אולי זו הקלה על שאר המערכות כי המוח שלי מסוגל להתרכז רק בכמה שהוא רוצה לישון אז אני לא חושבת על כלום חוץ מזה,
אבל אני כל כך מתגעגעת לימים עירניים.

אני מקבלת מייל מרומא,
הם כולם בחופשה עכשיו ומסתלבטים עליי שהם, בניגוד אליי באמת נחים והולכים לים.

הולכת לראיון עבודה,
מסתכלת להם בעיניים וכל מה שאני חושבת זה "בבקשה אל תקחו אותי, תנו לי לישון"
אבל התשישות שלי מתפרשת כסוג של בטחון עצמי אדיר וכישורים נסתרים ונפלאים,
הם סוגרים איתי על המקום.
גם מסתבר ששני אנשים התקשרו אליהם ואמרו שאני מדהימה,
בא לי להרוג אותם.

א' בא לאסוף אותי אליהם הביתה ושלושתנו נמרחים על הספות עם כל הכלבים,
חמש שעות לא מסוגלים לזוז.
אני אומרת להם שיום אחד מישהו יעלה על כך שאני בלוף אחד גדול ושאין לי מושג בכלל מה אני עושה,
גם הם מסתלבטים עליי שאני קוטרית וורקוהולית.

לפני שאנחנו יוצאים משם א' אומר לי בשקט רציני שכזה -
"זה לא גדול עליך ואת תעשי עבודה נפלאה, זה ברור לכולם והגיע הזמן שזה יהיה ברור גם לך"

אולי העייפות הזו מונעת ממני באמת לחשוב על זה ולצלול שוב למים בלי לדעת עד כמה הם עמוקים,
מקסימום אני אטבע.