אני לא יודעת אם זו התשישות שהפכה אותי לרגישה יותר לנושא או שזה קרה יחד עם שינוי הלוקיישן בעבודה אבל השד העדתי פתאום יצא מהבקבוק והשפריץ שמן רותח.
הכוויות קטנות, לא מסיביות כאלה אבל הן שורפות ומציקות ואני לא מצליחה להתרכז בכלום חוץ מזה.
זה התחיל מכך שלפחות פעמיים ביום אני צריכה לבלות עם נהגי מוניות ולמרות שמדובר סך הכל בעשרים דקות ביום המצב כל כך משפיל ובלתי נסבל שאני ממש מתחילה לחשוב ברצינות על לעשות רישיון.
אני לא מבינה למה הם חושבים שאני אמורה לשוחח איתם ולספר להם דברים על עצמי אבל איכשהו הם מרגישים שהכל מותר.
אני מתיישבת מאחור ואז מתחילות עקיצות על כך שאני מתנשאת ושאני בטח אשכנזייה – למרות המושב האחורי הם מצליחים לשלוח גם לשם ידיים ולא עולה על דעתם שהמוצא העדתי שלי לא קשור לעובדה שזה פשוט לא בסדר.
אני עוברת לתחנה אחרת ושם מתחילות חקירות על יכולות הכנת הקובה שלי וכשאני מתנצלת שאני אשכנזיה ושאכלתי קובה פעם אחת בחיי ומעולם לא ניסיתי אפילו לבשל את זה – נאמר לי שאני ממש לא נראית אשכנזיה ושכנראה המצאתי את זה כדי שיהיה לי תירוץ לכשלון הקולינרי שאני.
שוב עוברת תחנה ושם מתנהלת חקירה לגבי מצבי המשפחתי ואיך זה קרה שאני גרושה, (שוב עולה הנושא העדתי וגם שם מתנהל ויכוח לגבי מוצאי העדתי – "היית מתה להיות אשכנזיה"), הנהג שואל אם אני בטוחה שהאקס בעל לא הרביץ לי.
אני עונה שהוא היה דווקא בסדר אבל לפעמים אנשים פשוט לא מתאימים והנהג ההמום עונה "וואלה, את כנראה באמת אשכנזייה".
המצב פחות נוראי ואני ממשיכה עם אותה תחנה אבל הנהג של יום המחרת מסרב לסגור חלונות ומקפיא אותי כי "את מסריחה מטיגון ואת עושה לי בחילה".
כשאני מגיעה לעבודה ומתבכיינת לבוס שלי שימצא לי כבר נהג מונית אילם הוא נקרע מצחוק מכמה ש"אתם האשכנזים רגישים" ואין לו שום בעיה בשלב מאוחר יותר להגעל בפרהסיה מכך שאני אוכלת המבורגר עם גבינה ולדווח לכולם עד כמה שאני כופרת.
אחר כך איזה לקוח מתלונן על משהו והוא אומר לי לא להתייחס כי הוא נכה וכתוב בתנ"ך שכל בעלי המום הם סתם ממורמרים.
באותו רגע הפיוזים שלי נשרפים ואני מנסה לנשום עמוק לפני שיהיו מכות ואני אומרת לו שאני לא מוכנה יותר לשמוע התבטאויות כאלה ושזה לא נתון אפילו למשא ומתן.
בראש רצות לי המילים "יא חתיכת פרימיטיבי" אבל אני לא מרשה לעצמי כי אני יודעת שזה ישר יתפרש כהתנשאות אשכנזית וחס וחלילה שהפולנים ירימו את הראש וידכאו שוב את המזרחיים כפי שהם עושים כבר אלפי שנים.
בהמשך היום מדברים על החגים הקרבים ולכולם ברור שכולם צמים, לא עולה על דעתם שמישהו לא יצום, הרי זה החטא הכי גדול שיש ואלוהים יעניש ביגטיים.
ולי, לי תקועה בראש התמונה של סבא שלי ז"ל, בכל יום כיפור יוצא למרפסת, (כדי שאלוהים יראה יותר טוב ושלא יהיה מצב שיפספס את ההופעה), עם סנדויץ' של שינקן וגבינה צהובה ואוכל בכעס כבוש - כי כעס על כך שרצחו לך את כל המשפחה, אי אפשר ממש לבטא אותו, רק לכבוש אותו.
אני לא חושבת שהכרתי מישהו שהאמין באלוהים יותר מסבא שלי.
בשבת קופצת לבקר חברה כדי להתבכיין על בן זוגה, אחד האנשים הכי נאורים ופתוחים שאני מכירה.
מסתבר שבכל פעם שהם הולכים לאמא שלו הוא אומר ליד כולם "תראו את האשכנזיה אוכלת קובה, נראה אותה משווה את זה לקרפצ'יו" וכל המשפחה שלו נקרעת מצחוק והיא לא יודעת איפה לקבור את עצמה.
היא אומרת שאם היא נעלבת הוא טוען שהיא מתנשאת אבל פעם אחת כשהוא עשה לה סצנה על הבגדים החושפניים שהיא לובשת והיא קראה לו "מרוקאי" הוא לא דיבר איתה שבוע.
אני לא מבינה איך הדברים האלה יוצאים פתאום, אולי לא שמתי לב אליהם כי הייתי עסוקה בצד האפל של המיניות שלי ופיספסתי את העובדה שיש לנו צד הרבה יותר אפל וכואב.
אולי זו תופעת לוואי של אחרי המלחמה,
אבל אני באמת לא מבינה את זה.
לפני 18 שנים. 9 בספטמבר 2006 בשעה 9:35
