רומא לא נבנתה ביום אחד

הייתי בלחץ כל הבוקר,
לא קל להיפרד ממישהו, בייחוד שזה מישהו שאני מעריכה.
החלטתי לא לשקר לו,
הסברתי שאני עוזבת אותו בשביל מישהי אחרת,
אבל שאני לא נותנת לה לגעת בי.

שיפוצניק או לא שיפוצניק הוא עדיין גבר,
ואם כבר מישהי עוזבת אותו לטובת אשה אחרת לפחות שתגע בה...
הוא הכאיב לי יותר מתמיד,
חשבתי על כך שאדם ברמה רוחנית כל כך גבוהה,
אין מצב שהוא מתנקם.

היו לי קצת ספקות בהתחלה, אם עשיתי את הבחירה הנכונה,
אבל מצאתי את עצמי מדי פעם פוקחת עין ככה בשקט בשקט ומציצה בשעון לראות כמה זמן נשאר.
גם הבנתי שאם אני חושבת במשך הטיפול על כך שהנביחות של הג'ינג'ית נשמעות פתאום נורא חמודות,
שממש בא לי לצבוע את השיער, ושיכולתי לאפות בזמן הזה ועכשיו זה נדחה לערב,
כנראה שזו ההחלטה הנכונה.

אחר כך היתה לנו מעין שיחת פרידה,
נראה לי שהוא הכאיב יותר הפעם כדי שהטיפול יחדור יותר לעומק ושאני אצא עם אנרגיות אקסטרא עד שאני אשבר מגעגועים.
הוא הסביר על תזוזות של אנרגיות בגוף ואני לא הצלחתי להפסיק לתהות אם השמעטס מהודו באמת משפרים את הטיפול ואם יקרה נזק ממשי אם הוא ילבש למשל טרנינג של ג'וסי.


בסופו של דבר,
זה פשוט לא אני,
ולכן יעיל ככל שזה יהיה, אם אני לא מתחברת אני פשוט לא.
נכון שיש לי בעיה עם מגע וכנראה שתמיד תהיה לי, אולי לא כל דבר נועד לתיקון
ואולי זה חלק מההשלמה עם דברים שאני יכולה לשנות לעומת דברים שאני לא יכולה.