רומא לא נבנתה ביום אחד

יש לי איזה אישיו לא פתור עם חנוך לוין, וזה מציק.
תמיד רציתי להיות חנוך לוין,
לא מחזאית ובימאית אלא מבחינת הנאמנות למילה.
הוא סימל בעיני סרגל, מעין מישהו שמודד את הישראליות, היהודיות, האנושיות.

הנאמנות הזאת לאמירה שלך, לתהליך הקילוף של המין האנושי, הוא מה שריתק אותי.
היה לי ברור שצריך לחיות בצורה מסוימת כדי לאפשר לעצמך את התהליך הזה ובאמת במשך הרבה שנים יצרתי לי סוג של סגפנות והתרחקות מהחומר, אפילו מבני אדם.
רק צופה מהצד, מעכלת ומייצרת.
היה משהו מאד מנחם בכך שאנשים הזדהו, כאבו, כעסו, אבל עד גבול מסוים.
אין רייטינג,
אין פופולאריות,
אין אהדה ונחמה כשאתה מחטט לאנשים בפצעים,
יש המון בדידות במקום הזה.

ואז התחיל תהליך של רצון להיות כמו כולם,
להיות רגילה,
למצוא אפורים בין השחור והלבן,
להיות אהודה ונאהבת,
מוערכת,
מסתבר שקונים את זה גם אם זה על ידי אנשים שאני לא מעריכה.
אבל חנוך לא עזב אותי, צץ על כל אבן, על כל פינה,
בקרן רחוב כשאני בוהה במין האנושי בשיא כיעורו וחושבת שיש כאן סיפור מזעזע שצריך לספר.

אבל הפיתוי לחומר,
לאסתטיקה,
לנוחיות,
לחיים קטנים ופשוטים אפילו, לא משהו מפואר,
אבל עם עולם קטן משלי,
בלי לשאת איזשהו דגל,
תמיד קיים שם.
ואני לא סולחת לי,
ולא סולחת לו.

היתה עכשיו תוכנית עליו ואנשים שהכירו אותו אמרו שהוא הצטער בסוף,
שהיתה לו תחושה שהוא פספס את החיים.
אולי כן צריך למצוא את האפור הזה.
אבל יש דברים שאני לא יכולה להתפשר עליהם.
אני יכולה לסלוח לעצמי על המקצוע הנוכחי שלי,
שמקדש נהנתנות, כי אין בו שום עומק רגשי.
אנשים יכולים להתפלצן מכאן ועד להודעה חדשה,
החוויה העמוקה היחידה שיש כאן היא הסתאבות,
ואני מודעת לה, לא עושה את זה כדי לחזק אותה,
זה לא סרט, רק עבודה וכסף.

אבל המילים שלי,
אני לא יכולה להתפשר עליהן,
לא מוכנה למצוא חן בעיני אף אחד, לרחם או להתחשב,
זאת אמנם רק האמת שלי אבל אני נאמנה לה.
והפחד הזה,
לוותר על המילים שלי, לא מניח לי.

אני חושבת על אנשים שאני מכירה,
כאלה שכביכול נלחמים על לספר את הסיפור שבעיניהם הכי חשוב בעולם,
בכל צורה,
משוכנעים באמינות שלו ומוכרים אותו כאילו זה הדבר האמיתי.
וכשאני חושפת את הסיפור שלהם אני מגלה עוד קלישאה ועוד קלישאה ועוד דברים שנעשו כבר ושום רגש ואמירה והכל אסתטיקה ריקה מתוכן ואני חושבת על כך שאין יותר חנוך לוינים,
ואולי הגיע הזמן שאני אפסיק להתנצל ולהתחשב ואני אעשה.
כי למרות שאני חסרת בטחון בהמון תחומים ודברים ואני מפחדת מהצל של עצמי,
אני לא מצליחה לערער לעצמי את התחושה הזאת,
שאני יכולה,
שלי יש את הכלים,
זה רק עניין של החלטה,
ואיזה מחיר אני מוכנה לשלם.