רומא לא נבנתה ביום אחד

כן, אני ממש גאה בי – NOT
אבל לא היתה לי ממש ברירה...

בית ספר של ילדות דוסיות השתלט על הגן, יום שני ברציפות.
עדר שלם של זאטוטות בנות שמונה, בחצאיות כחולות וחולצות תכלת.
ממבט מאחור אולי אפשר היה לחשוב שיש בהן סוג של תמימות,
אבל כשהן רודפות אחרי ואחרי הג'ינג'ית,
נובחות בטירוף,
עם המבט המתנשא הזה ש-לנו-מותר-מה-שבא-לנו,
אנחנו לא צריכות חינוך,
אנחנו לא צריכות דרך ארץ,
המורות שלנו אפילו לא צריכות להשגיח עלינו,
כי אלוהים שלנו, כן שלנו! מרשה לנו לעשות מה שבא לנו,
אז אין לי הרבה ברירות.

כל כך רציתי לשניה אחת להיות אינדיאנה ג'ונס,
לשלוף שוט ארוך ארוך שבהרף עין ילכוד את כולן,
להניף אותו אל על עד שינחתו בשטח המגודר,
ואז נראה אותן חכמות על כלבים שלא קשורים,
והבעלים שלהם לא כל כך רוצים לשלוט בהם.
אבל אני לא אינדי,
אני רק הבעלים של ג'ינג'ית שנבהלה עד עמקי נשמתה,
וכל מה שנותר לי לעשות זה להודיע להן חגיגית,
שאם הן לא עפות לי מהעיניים,
אני מפרקת אותן במכות אחת אחת,
שהן חבורת פוסטמות ובהמות,
ושכדאי מאד שיזהרו ממני.

אחת מהן היתה "אמיצה",
אמרה לי שנראה אותי מעיזה לגעת בה,
אז הסתובבתי אליה ועשיתי כאילו אני הולכת להרביץ לה,
מן הסתם היא וחברות שלה ברחו משם תוך חצי שניה.
אני לא יכולה יותר,
למה סתם טיול עם הכלבה,
משהו שאמור להיות כיף לשתינו,
צריך כל יום להיות כזה סיוט?