אני עדיין לא מצליחה לנשום כל כך טוב ולהתאושש מהפגישה האחרונה איתה.
תמיד חשבתי על עצמי כעל אדם רציונלי שיודע להתנסח, להתבטא, מביאה נימוקים מוצדקים,
ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי עונה בכעס על כל שאלה שהיא שאלה, לא מוצאת שום הסברים ועונה כמו ילדה בת שלוש – כי ככה!
הרגשתי את הקרקע נשמטת מתחתי יותר ויותר ואיך שיצאתי משם, הדבר היחיד שחשבתי שיכול להציל אותי הוא הנוסטלגיה.
אני מתחילה להבין שאני סובלת מהיאחזות בנוסטלגיה כאילו היתה לפחות הנח"ל בסיני, גם אם היא גרועה, גם אם יש כבר דברים הרבה יותר טובים, אני לא מוכנה לראות, לשמוע, כי זה לא מוכר ומסתבר שאני נופלת מקרקע לא ידועה.
רוב הסיבות שבגלל זה גם נפלתי אתמול.
חשבתי על כך שאולי זה נובע מחוסר רצון לבצע את המטלות שלי לאותו ערב ואחרי שקיבלתי SMS על איזה ארוע שממש לא בא לי עליו כבר הייתי גאה בכך שהיו לי תחושות מוקדמות ויש לי תירוץ להברזה.
בבוקר המצב לא היה יותר טוב, אני בקושי זזה.
עכשיו כבר ממש התעצבנתי, נכנסתי לפרץ של רחמים עצמיים שקשורים להכל ולכלום.
עשיתי כל מיני חישובים של רמות כאב והבנתי שאין מצב שאני מסוגלת גם להגיע לפגישה בחמישי וגם לנסוע לסופשבוע, אז החלטתי לבטל את הפגישה.
הרגשתי רק יותר ויותר רע, כעסתי וקיללתי את כל העולם, ואז נזכרתי בשאלה שהיא שאלה אותי,
אם אני מבשלת לפעמים רק לעצמי, לא לחברים, לעבודה, לא לשם מטרה כלשהי, סתם כי בא לי לעשות משהו בשביל עצמי.
מן הסתם התשובה היתה - לא... וההסבר שוב היה – כי ככה...
ואז זיהיתי את הדפוס.
בחרתי לבטל פגישה שהיא כרגע הדבר הכי משמעותי וחשוב בשבילי, כדי לסבול פחות ולנסוע לסופשבוע שאני ממש לא רוצה לנסוע אליו אבל חשוב לאנשים שאני אוהבת.
ברור שרע לי, אני שמה לעצמי רגליים ושוב שמה את עצמי בתחתית הרשימה.
הרי ממתי כאב עוצר אותי?
אני שפחה מצטיינת כיסחו-תלו-צבטו-חתכו-דקרו-אותי-לשעבר,
עבדתי עם נקע ביד,
עבדתי עם גוף מלא זכוכיות,
עבדתי עם עין אחת בגלל שמן רותח,
כל זה בשביל בוסים...ועכשיו, כשאני הבוס של עצמי אני לא מוכנה לעבוד בשבילי?
מרגע שהבנתי את זה פתאום הוקל לי, כבר לא כעסתי על אף אחד ושום דבר והכאב הרבה יותר נסבל,
הלוואי וזו תחילת דרך של שבירת דפוסי-כי-ככה!
לפני 18 שנים. 22 בנובמבר 2006 בשעה 9:05
