השיעור של אתמול היה ללמוד לדבר, להפסיק להחזיק בבטן.
זה ללא ספק אחד הדברים הכי קשים לי, יש הבדל בין לכתוב את הדברים לבין להתעמת מול בן אדם,
מעבר שמאד קשה לי לעשות.
כאילו הוא הרגיש, איך שיצאתי מהשיעור התקשר ואמר שהוא מרגיש שאני מחזיקה דברים בבטן ושאנחנו צריכים לדבר.
ישר התחיל לי מין כאב בטן כזה, שאם אגיד מה שאני מרגישה, אאבד מישהו שאני אוהבת,
אבל הסכמתי להפגש.
הוא חיבק אותי חזק, כאילו אומר שלא משנה מה יהיה לי לומר, הוא אוהב אותי.
הסברתי לו שאני מחזיקה בבטן כי זה קשור לזוגתו וברור לי שהוא תמיד ייקח את הצד שלה.
הוא שאל למה זה כל כך ברור, אם ככה אני מעריכה אותו, כאדם שלא יודע להבדיל בין טוב ורע?
שנכון שהיא זוגתו ושהוא אוהב אותה אבל אם היא עושה דברים מכוערים ופוגעת באנשים הוא לא עיוור לכך.
ואז הוא הוסיף שמה שהיא עשתה לי באמת מכוער ושהוא אמר לה את זה אבל בזה זה נגמר מבחינת שניהם.
היא לא אכפת לה, שלמה עם איך שהיא מרגישה.
"ואת? את מתבשלת עם זה בבטן ורע לך, אז מה הרווחת מזה?"
עניתי שאם היא לא היתה זוגתו הייתי מתקשרת אליה ושותלת אותה במקום, שלא הייתי שותקת לאף אחד אחר.
"נו אז תתקשרי ותשתלי אותה, מה הקשר אלי? ואת תרגישי יותר טוב אחר כך ואולי היא תלמד משהו על איך להתנהג לחברים".
אחר כך הוא גם סיפר לי על הארוע המיתולוגי שהפסדתי בגלל שאני מחזיקה בבטן ולא רציתי לבוא כדי לא לראות אותה. הוא אמר שיכול להיות שהיינו פותחות דברים ולא היה אכפת לנו להפגש או שהיא זו שהיתה מבינה עד כמה היא לא בסדר והיתה מתביישת להגיע, ואני לא הייתי מתבאסת בבית.
אמרתי לו שאני לא מרגישה עדיין מוכנה לפתוח איתה דברים אבל הוקל לי שדיברנו.
נפרדנו בחיבוק עוד יותר חזק והוא אמר שאם אני אי פעם אאבד אותו זה יהיה רק בגלל משהו שמישהו מאיתנו עשה, שזה בחיים לא יהיה קשור לאנשים אחרים.
כנראה שאני לא אאבד את החברים האמיתיים שלי כל כך מהר והגיע הזמן שאני אבין את זה.
ובאמת כדאי שאני אתחיל לדבר, דפוס שני שאני חייבת לזהות מעכשיו.
לפני 17 שנים. 24 בנובמבר 2006 בשעה 9:29
