רומא לא נבנתה ביום אחד

אני אמורה לזהות איפה אני נופלת, ומה יותר טוב מאשר להגיע למקור כל הבעיות ועוד בשבוע שבני סלע ברח מהכלא?
אני מנסה למצוא שבב של הומור בסרקזם שלי ולא מוצאת, בחילה קיומית מציפה אותי ולראשונה אני קונה לעצמי קולה, כאילו שזה יעזור.

נפילה ראשונה.
רואה טלויזיה והיא קוראת לי לבוא לסדר את השולחן לארוחת הערב, אני תופסת אומץ ועונה שעוד מעט, בודקת שנשארו 10 דקות לסיום התוכנית ומושכת, לא שאני נהנית בהמשך, מעיקה עליי העובדה שאני יודעת שהיא למטה ועושה פרצופים.
התוכנית מסתיימת ואני יורדת למטה, היא בכלל לא עצבנית ואני רואה שיש עוד שעה לפחות עד האוכל, לא מבינה למה היא היתה צריכה להלחיץ אותי, לא מבינה למה אני עדיין נלחצת אחרי כל כך הרבה שנים, למה עדיין לא למדתי לשים זין.

נפילה שניה.
היא מדברת על בני סלע, אומרת לי שהוא לא סתם אנס, שהוא ממש סדיסט. אני שואלת אותה מה זה סתם אנס והיא עושה פרצוף ולא עונה. בא לי לצרוח עליה – את רוצה לשמוע? את מה שאני חוסכת ממך שחס וחלילה לא תשמעי? ששעות הייתי קשורה? שהוא פירק אותי במכות? שהוא קרע אותי בכל חור אפשרי?
את רוצה לשמוע מה זה סתם אנס?
אני שותקת והיא מעבירה מהר נושא וכולם מרוצים.

נפילה שלישית.
היא שוב מגיעה עם כל הסרטים שלה וחוסר הבטחון שלה כשהם בסביבה, כשאני בסביבה. כרגיל היא צריכה לעשות צחוק ממשהו שאני לובשת ואז דופקת את ההרצאות הרגילות שלה, לוקחת את כל האויר מכולם, הבמה שלה. כל שיחה רגילה שמנסים לעשות כשהיא בסביבה הופכת להיות מלחמה, כי היא מתוסכלת וצריכה לפרוק.
אני מדברת על איזה סרט שאהבתי והיא קוטלת אותו, הניסוח שלי לא היה מספיק אינטלקטואלי אז היא דורשת שאני אתן לה תשובה שתספק אותה, אני אומרת שלא בא לי.
היא מתנפלת ותוקפת ואני כרגיל מתקפלת, כי אני צריכה להתנצל שיצאתי יותר יפה, יותר חכמה, יותר כל מה שהיא רוצה וחושבת שאין לה.
האדם היחיד שלא מפחד ממנה עונה לה שתסתום את הפה ושנשבר לו מן הדרמות שלה, היא מתקפלת, הוא רק בן 20.
אני מבינה פתאום למה כל החיים אני מגמדת את עצמי מול אנשים.

גלגל הצלה.
הנשמית מתקשרת מחו"ל, רק הקול שלה ואני נרגעת, מספרת לה כל מה שקרה בשבועיים האחרונים והיא בצד שלי, רק בצד שלי וכל כך אוהבת אותי ואני אותה, נשבר להתגעגע כבר.
אני נזכרת איך שנים הטיחו בי שאני מחפשת YES-מנים שיחשבו שכל מה שאני עושה נפלא ויאהבו אותי בלי תנאים, שבכל אדם אני מחפשת את סבא שלי ואני לא מבינה מה לא בסדר בלאהוב בלי תנאים.

גלגל הצלה 2.
הולכת לבקר את סבתא שלי, יש משהו מדהים בלזהות אהבה אמיתית בתוך כל התופת הזאת.
היא מאושרת באמת ובתמים, כל הכינויים שרק הם קראו לי בהם חוץ מגברים שבאמת אהבו אותי, מלאך שלי, נס שלי, אוצר שלי, אהובה שלי.
אנחנו מדברות על הכל ועל כלום ואני מספרת לה על כל התוכניות החדשות שלי והיא אומרת שהיא רק רוצה לבקש ממני דבר אחד, שתמיד אני אמצא זמן לכתוב, שלעולם לא אפסיק ואני עונה שאין מצב שזה יקרה, שאני נושמת רק כשאני כותבת.

נפילה רביעית.
מגיעים אורחים מחו"ל, אני בהלם לגלות שקרובת משפחה שלי בהריון, ילד ראשון, היא בת 45. אני אומרת לאמא שלי שעוד לא אבדה תקוותנו והיא עונה שברור שעוד לא אבדה.
אני שוב נופלת לרחמים עצמיים, הבחורה הזו לא רק זכתה בנס הזה, היא גם זכתה באדם שהיה פעם הכי קרוב אליי, היא מעדכנת אותי ב SMS האחרון שהוא שלח לה ובכלל בחיים שלו.
אני הכרתי בינהם והיום הוא מתכחש לקיומי, עוד אדם שחשב שמותר לו לנטוש אותי ללא הסברים והיא מזכירה לי את זה רק בנוכחות שלה.

נפילה חמישית.
חברה מתקשרת ושואלת מה אני עושה, היא מתמודדת לראשונה בחייה עם "הלבד". למרות שכל השנים היא התעלמה מהלבד שלי, פתאום היא צריכה אותי. אני מזמינה אותה להצטרף אלינו והיא עונה שהיא הולכת להתקלח ונדבר אח"כ, שאולי באמת היא תבוא.
אחרי שעה אני לא שומעת ממנה ואני דואגת שהיא לבד ולא עונה ושלא תשקע אז אני מתקשרת אליה ומסתבר שהיא פגשה חברים אז היא נשארת איתם.
אני מרגישה כל כך מטומטמת, שאני דואגת ואנשים סתם ממשיכים את החיים שלהם, מוצאים משהו יותר אטרקטיבי ואני מחכה.

גלגל הצלה 3.
הדוד האהוב שלי מגיע, אנחנו תופסים כורסא וסתם מסתכלים אחד על השני ומחייכים, הוא כל כך דומה לסבא שלי, מחבק אותי כל הזמן ורוצה לדעת כל מה שקורה, שוב אני נפעמת מאיך אפשר לזהות אהבה אמיתית בין כל הגועל, ואני לא צריכה לעשות כלום בשביל שהוא יאהב אותי.
אחרי כמה שעות הם הולכים והוא נותן את נשיקת הפרידה הפולנית והסמלית לכולם ואז מבקש שיסלחו לו כי הוא צריך להפרד מהאחיינית האהובה שלו, הוא לא מסתיר את זה אפילו ואנחנו מתחבקים חזק חזק.

נפילה שישית.
גם הבוקר עוד לא תפסו אותו, אני לבד בבית ואני מפחדת אפילו לצאת לגינה לסיגריה. מדביקה את הג'ינג'ית אליי ושמה רגל אחת בדלת כדי שתהיה לי בריחה מהירה.
אני מדמיינת מה היה קורה אם הייתי נתקלת בו ושוגה בהזיות של לפרק לו את העצמות, בחלומות אני בלתי מנוצחת, מצליחה לקשור אותו ולהזעיק משטרה.
שר המשפטים בא אישית להודות לי ושואל אם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילי ואני מבקשת ממנו שיפתח את התיק של הטינופת שעשה לי את זה.
הוא פותח בחקירה ומפטר את הפרקליטה הראשית של תל אביב, יש משפט והטינופת בכלא.
אחרי כמה זמן אני מקבלת בדואר דיוידי, אני מכניסה לטלויזיה ורואה את תא הכלא שלו, חבורה של רעולי פנים קורעים לו את התחת והוא בוכה. הם מכריחים אותו לדבר כמו נקבה, אומר על עצמו שהוא שרמוטה זבל סמרטוט מלאה בחרא, הם מאכילים אותו בחרא ומשאירים אותו שם ערום ומטונף, שבור גוף ונפש.

הג'ינג'ית מעירה אותי מהזיות ואני מגלה שהסיגריה שרפה לי את היד ושכולי רועדת.
אני נכנסת לבית ובמשך שעה מחפשת את כרטיס האוטובוס שלי, עד שאני נזכרת שבכלל לא הגעתי עם אוטובוס, שחבר הביא אותי, אני מתפרקת ובוכה, לא רוצה שוב את הקצרים האלה במוח.

נפילה שביעית
אני מרוקנת את המדיח למרות שזה אומר להתעכב בבית הזה עוד חצי שעה, כי אני חייבת להיות הילדה הטובה, כי זה מה שמצפים ממני ואני מפחדת לחשוב מה יקרה אם אני לא אעשה את זה.
לא יקרה כלום בתכלס, מקסימום יעשו לי פרצוף עקום, אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.
כמו שבאוטובוס אני נתקפת חרדות מכך שמישהו יתעמת איתי כי אני והג'ינג'ית תופסות שני כסאות.
יש לי משפטי התקפה מוכנים ועד שזזים מהתחנה אני מותשת מהחרדות האלה, לא יכולה לסבול להתעמת עם אנשים.


שיתפסו אותו כבר,
שיעבור כבר,
שאני אצליח לתקן אותי כבר...