רומא לא נבנתה ביום אחד

צעדים קטנים קטנטנים, כמעט בלתי נראים אבל הם קיימים.
לראות את הדברים כפי שהם,
כפי שהם,
כפי ש-ה-ם!

לקום בבוקר בלי לחשוב על כל הדברים הרעים ולהתעצבן.
להשקל ולראות שלא זז אפילו גרם ולא לקלל את עצמי שאני פרה שמנה לוזרית שלא מסוגלת אפילו לעשות דיאטה.
להגיד לי שעוד לא עבר שבוע, שלפחות לא נגעתי בשוקולד ובלחם ואפשר בהמשך להוריד כמויות ולהוסיף ספורט, שכלום לא קורה בשבוע, הכל תהליך.
ללבוש בגדים סתם ולהזכיר לעצמי שהם סתם בגדים, אין להם כוח לשנות והמצב רוח שלי בסדר אז למה להרוס את זה?
להלחץ מכך שעוד לא מצאתי עבודה ולא לחשוב שאיבדתי את זה, ואולי זה לא היה לי אף פעם.
להזכיר לי שלא ממש חיפשתי ברצינות ובתכלס אני לא כל כך רוצה, אני עדיין צריכה זמן עם עצמי ויהיה בסדר, אני תמיד מסתדרת בסוף.
להזכר במפגש המקרי אתמול עם עובד לשעבר, על כך שסיפר שצדקתי, שהוא היה בהלם לגלות את זה אבל התוכנית המקורית היתה באמת לגרום לי לעזוב ואז החיוך הממזרי שלו - "אבל דפקת אותם רציני, בקושי יש עבודה מאז שעזבת".
להבין שיש לי אנרגיות וכישרון שמזיז ומחייה מקומות, כשאני רוצה.
הכל תלוי בי, לא לשכוח את זה, אין איזו קללת גורל ערטילאית, אני רק צריכה לרצות ואני עדיין מבררת מה אני רוצה.
ללכת עם הג'ינג'ית לטיול ארוך ארוך, עד לעמק המצלבה, להריח את הטבע והיופי ולהנות מהמקום המדהים שאני גרה בו, לראות אותה מאושרת ומתלהבת מהמנזר, מטפסת על הגדר כמו ילדה קטנה, מסוקרנת מה יש בצד השני. לראות עד כמה אני אוהבת אותה בזמן האחרון ולחשוב שאולי יש משהו במה שדניאל אומר, שאני משקפת את הרגשות שלי דרכה ואם אני אוהבת אותה פתאום סימן שאני גם מתחילה לאהוב אותי.
להפסיק לייסר את עצמי על כך שמרחתי את כל הסופשבוע ולא הייתי יעילה, להבין שבשבוע שלפני כן גם נמרחתי אבל הייתי אומללה ולשם שינוי אני לא כל כך, שהכל הולך לאט כל כך אבל בכל זאת הולך ואני אהיה יעילה בהמשך.

צעדים קטנטנים וכל כך מתישים, אבל הם מתרחשים.