רומא לא נבנתה ביום אחד

יצאתי לסידורים, ביניהם משהו שדרש תמונת פספורט.
עמדתי שעתיים בתור והתמונה יצאה מ-ז-ע-ז-ע-ת!
כמובן שהמשפט הראשון שחלף לי בראש היה – בבקשה, סתכלי על עצמך, פרה-שמנה-קונעפה-שום-דיאטה-שבעולם-לא-תעזור-לה.
ואז הסתכלתי שוב בתמונה והתחלתי לצחוק, והאנשים סביבי באו להציץ כדי לראות מה כל כך מצחיק. מישהו אמר שחבל שאני לא כל כך פוטוגנית כי ממש אין קשר ביני לבין התמונה ואני עניתי שאני דווקא מאד פוטוגנית, אבל זה הצלם הכי גרוע שנתקלתי בו.
פתאום הצלחתי להבין שלא הכל בחיים אשמתי, כי אם אדם הצליח להוציא אותי חיוורת ואנמית, זאתי שכל שנייה שואלים אותה אם היא שוב חזרה מתאילנד כי היא תמיד כל כך שזופה, אז באמת אין משהו שאני יכולתי לעשות שהזיק לתמונה.
הייתי כל כך גאה בעצמי שלא נפלתי, ועוד בהמשך לשיחה בבוקר עם חברה שנעלמה לי להמון זמן, שרוצה להפגש השבוע אחרי שהיא נעלמה לי לחודשים.
אינסטינקטיבית יכולתי להתנפל עליה ולכעוס ולהעניש ולעשות ברוגזים, אבל אני אוהבת אותה, ואני רוצה שהיא תכיר יום אחד את עצמי החדשה ושאני אהיה אחרת עם החברות שלי, אז פשוט שמחתי והסכמתי להפגש.

ככה שזה יכול היה להיות יום מצויין, אבל בדרך החוצה ראיתי פתאום את מי שהיה הבוס הראשון שלי, בעבודה הקבועה הראשונה שלי, ובאותו רגע שותקתי.
הוא הכיר אותי כסטודנטית, היו לו גם קשרים עם המשפחה שלי וכל היום פימפמו לו במוח שאני "הדבר הבא" ו"ההבטחה הגדולה" וככה הוא התנהג אליי, לא כמו אל בורג קטן במערכת אלא כמישהי שיום אחד תהיה מישהי ובינתיים יש לה עבודה סטודנטיאלית.
ומאז עברו המון המון שנים, הילדים שלו שהיו אז ממש קטנים כבר נשואים והורים ועם קריירות ואני, מה אני?
התחבאתי מאחורי עציץ כדי שהוא לא יראה אותי, לא יכולתי לעמוד בשיחה כזו.
כל המפגשים שלי עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים רצו לי בראש כמו בתאונה, אותה השאלה תמיד – "אז כמה שנים עבדת באותו מקום עבודה לפני שזה קרה?"
ואני עונה שעשר שנים
"ואחרי זה?"
ואז אני מסבירה שאני מחליפה עבודה כל כמה חודשים ויש להם את הפרצוף הזה שמזהה את הפוסט טראומה ואת השריטה שנרכשה בעקבותיו, מאד אמפתי ורחום, (אושר גדול).

חזרתי הביתה שפוכה לגמרי, מרוקנת, לא מבינה למה כולם אומרים שכל הפירות והקטניות והדגנים האלה אמורים להביא לי ימבה אנרגיות ואני לא מסוגלת לזוז.
בהיתי בטלויזיה כמה שעות ואז תפסתי את עצמי, מה אני עושה לי? למה אני עושה את זה?
אני סך הכל בחורה שכרגע נמצאת בין עבודות, הרי עד לפני חודש הייתי הוד מעלתי המהוללת שכל העיר מדברת עליה, זה גרם לי להרגיש יותר טוב? לא ממש הרי, עדיין הייתי בדיכאון ועבדתי אצל חולרע שמירר את חיי, זה פשוט הרשים המון אנשים, התואר הזה, אבל הוא לא ממש הרשים אותי.
הרבה יותר מרשים אותי להגיד שאני כרגע עובדת על הקמת עסק, מתחילה ללמוד, עובדת על כל הארגון, ואני בעיקר מטפלת בי, כדי שאני אוכל להאמין שיהיה לי עתיד.
וכשאני אחליט באמת שאני רוצה, הרי ברור שאני אמצא עבודה זמנית עד שהעסק יזרום, אני תמיד מוצאת, כשאני רוצה, זה העניין האמיתי הרי.

אחר כך דמיינתי איזו שיחה על הבר עם כל מיני מכרים, זו היתה שיחה על אהבה ועל שירי אהבה ומישהו שאל אם יש שירים שמתאימים לכל מיני מערכות יחסים.
מדי פעם אני עושה לעצמי תרגילים כאלה, סתם כדי להריץ לי בראש שירים שכבר שכחתי.
זה מצחיק איך יש פערים בין בלוג למציאות, אף אחד לא יודע כאן שאם למשל היו עושים עליי איזה ריאליטי שואו ומצלמים אותי כל היום, הדבר שהכי בולט בי זה שאני שרה כל היום ורוב מפגש שלי עם אנשים הופך לסוג של שירה בציבור, העובדים שלי נהנו מזה תמיד והיו מכינים לי שירים כחידה, לבדוק אם אני מכירה ואני תמיד מכירה.
בכל אופן אחרי שזיהיתי שאלוף השירה העברית למערכות יחסים מתעללות הוא אלכסנדר פן, מישהו בשיחה הדמיונית הזאת שאל אותי אם מישהו יתאהב בי, בגלל מה זה יהיה.
עניתי שבדיוק בגלל הסיבה שמישהו אחר לא יתאהב בי, כי יש אנשים שיכולים להתחבר לזה ויש אנשים שלא יכולים.
להתחבר ל-מה?
לכך שאני סתירה מהלכת.
וחייכתי כשעניתי את זה, אז אולי אני באמת מתחילה לקבל את מי שאני.