דווקא היה יום ממש מוצלח, כי התרגשתי לקראת הלימודים, זה לא ייאמן איך רק המחשבה על לימודים תמיד מרגשת אותי, אפילו שביליתי תשע שנים באקדמיה, זה אף פעם לא מספיק לי.
במסגרת הרומן עם הדגנים עשיתי היום מרק שעועית מקסיקני, חיפשתי מתכונים באינטרנט כי אף פעם לא עשיתי אבל כלום לא מצא חן בעיני. בסוף ערבבתי כמה מתכונים ביחד ויצא מעולה.
השיעור היה עוד יותר מוצלח ממה שציפיתי, ארבע שעות טסו והמרצה גרם לי להרגיש שזה אפשרי, שאני לא חולמת על משהו לא מציאותי, שזה ללא ספק בר עשייה.
כל הנסיעה לשם וגם בדרך חזרה שיחזרתי את מה שקרה אז. אני לא עושה את זה כבר המון זמן, מדי פעם יש לי הבלחים כאלה אבל אף פעם לא הכל מהתחלה, לא יודעת למה פתאום זה בא לי ככה.
כרגיל עשיתי את זה בריחוק, כמו בסרט דוקומנטרי שבו אני מספרת בצורה מאד קלינית, נותנת למראיין זמנים, מרחק מהספה לקיר, כמה זמן לקח כל דבר. פתאום מציק לי שאני לא זוכרת חלקים מסויימים ואני מנסה לשחזר שוב ושוב.
ואז, כשהגעתי הביתה והתיישבתי לזפזפ פתאום נפלתי על הסרט הזה שכולם אומרים לי לא לראות, "בלתי הפיך".
א' ראה אותו השבוע ויצא מזועזע, התקשר אליי להגיד לי שהוא הרגיש שהוא שם, שהוא עובר את זה במקומה, שהוא ממש מרגיש שהוא חווה אונס. אני אף פעם לא עונה על דברים כאלה, זה שווה ערך מבחינתי לעציץ של רוחמה אברהם, אז עניתי שבאמת כבר כמה אנשים אמרו לי לא לראות אותו והעברתי נושא.
אבל עכשיו כשזה היה שם הייתי חייבת לראות, מה הם רואים כשהם כביכול מרגישים את זה, אז הסתכלתי.
וכל מה שראיתי זה את הצוות שעומד מסביב, את צעקות ה"קאט", את האיפור של הדם, סתם צבע, את הכאילו מכות, את זה שהוא לא באמת חודר אליה, שהיא לא יודעת מה זה באמת שקורעים אותך לגזרים, ואיך מוניקה בלוצ'י חוזרת אחר כך לטריילר שלה ולזרועות הבעל החתיך שלה ומתייפחת שהיא ממש הרגישה שהיא שם, כאילו היא ממש עברה את זה,
כאילו.
לפני 17 שנים. 13 בדצמבר 2006 בשעה 21:12
