רומא לא נבנתה ביום אחד

אחרי הסרט המטומטם של אתמול הייתי חייבת תיקון, אז שמתי במכשיר את "מועדון קרב" ופתאום נפלו האסימונים והכל היה ברור כל כך.
לא מבינה איך לא ראיתי את זה עד היום, ואולי באמת הייתי שני אנשים ואחד מהם ישן רוב הזמן.

היתה לי את ההזדמנות לפני שלוש שנים, לאכול את ארוחת הבוקר הכי טובה עלי אדמות, לא שפיספסתי, אני יכולה לאכול אותה עכשיו, או מחר, זה לא משנה, זה יקרה.
הדילמה האין סופית, ירושלים-תל אביב, עבודה-הגשמה, אהבה-קונפורמיזם, היא לא קיימת בכלל, זו דילמה של מישהו אחר.

הרי מישהו כבר הצמיד לי אקדח לראש ושכחתי לשאול, מה התכוונתי לעשות, מי התכוונתי להיות.
בדס"מ הוא סך הכל סוג של מועדון קרב, לא שליטה, לא סטייה, הכל בולשיט, אנשים שרוצים להרגיש שהם לא העבודה שלהם, לא הכסף שהם מרוויחים, לא נייר הטואלט שהם מנגבים איתו את החרא.
ובמקום להרגיש את זה באמת, הם הופכים לצבא שלא רואה בעיניים, לא משנה מי נפגע, כן לקחת-לא לקחת שבויים.
ושם נפלתי, במקום פשוט להיות אני, חשבתי שהויתור על בדס"מ הפך אותי לעבודה שלי, לכסף שלי, הדברים שאני לא אוהבת בי וניסיתי לייפות אותם ולהרוויח יותר, ולהראות יותר כזאת ונעשיתי חולה ושנאתי אותי יותר ויותר.

כן אונס, לא אונס, לא משנה בכלל, העיקר הוא מה יכולתי לעשות בנקודה ההיא ושם הייתי אמורה להבין שבדס"מ הוא לא תחליף לאיקאה.
אני זאת שכל המו"לים דוחים את כתב היד שלה כי למרות שהם נורא אוהבים אותו הוא לא מסחרי, תודה לאל, אני בסדר, לא איבדתי אותי לגמרי, עוד לא מאוחר מדי.
אני זו שתהיה הבוס של עצמה, שתמציא חוקים חדשים, אי אפשר יהיה להשוות בין מה שאני עושה לאחרים, לא ממקום של רמה יותר גבוהה, ממקום של – זאתי שלא בתחרות, עושה את שלה וככה זה.
אני זו שיאהב אותה מישהו פשוט כי היא ככה, לא כי היא תתאים לאיזו משבצת, לא כי יהיה לו צורך להשפיל אותה ולהכאיב לה, כי הוא ירצה לאהוב אותה.
והיום, אני הרקטום הזועם של ג'ק.