רומא לא נבנתה ביום אחד

פתחתי מסמך וורד חדש בשביל הפוסט הזה ואלה שיהיו אחריו,
אולי כי זו תקופה של התחלות חדשות,
אולי כי אני מרגישה שאני כותבת כל כך חרא בזמן האחרון שחבל לבאס את החומר הטוב.

התכוונתי לכתוב פוסט התבכיינות כי אני לא מרגישה טוב ואין עליי בצומי וברחמים עצמיים כשאני חולה,
אבל אז התיישבתי לראות את "מיס סנשיין הקטנה".

הורג אותי שאנשים אמרו לי שזה סרט נורא מצחיק, זה אחד הסרטים הכי עצובים-מתוקים-מרירים שיש,
הוא הזכיר לי אותי, כלומר את הכתיבה שלי, של פעם, כל הסיפורים על הילדים הקטנים וסבא וסבתא.

אמרתי השבוע למישהו שאם היתה לי ילדה כמוני בטח הייתי ממש נהנית ממני, כי הייתי ילדה מאד משעשעת, לדעתי בכל אופן, וחבל לי שלא יצא לי להכיר אותי אז, אבל אני מנסה לשחזר אותי כל הזמן,
בכתיבה הכוונה.
אבל אם אני הייתי אוליב מהסרט, ההורים שלי לא היו דואגים שישפטו אותי, הם היו שופטים אותי ואם כבר הייתי מקבלת אומץ לעשות את הריקוד ההוא, היו מפרקים אותי במכות.

יכול להיות שאם הייתי גדלה עם תמיכה כזו, לא הייתי כל כך מופתעת כשמישהו אוהב אותי, מתלהב ממני, מתגעגע אליי, לא הייתי מרגישה כל כך לבד בעולם, לא משנה כמה אנשים יהיו סביב.
לא הייתי צריכה להגיע למצב של חולי כדי לדרוש צומי.

נרשמתי לאחד מאתרי ההיכרויות לפני שבוע, כבר שכחתי איך זה להכיר אנשים באינטרנט, כבר שכחתי איך זה להכיר גברים, כבר שכחתי איך זה להכיר גברים אינטליגנטים.
העבודה שלי היא הפרדוקס של החיים שלי, אני כל כך אוהבת לעשות אותה, וכל כך שונאת את הפרימיטיבים המטומטמים שעובדים איתי.
והם שונאים אותי כי תמיד אני הבוס ובעולם שלהם לאשה כמוני מרביצים, וכי הם תמיד מרגישים מטומטמים כמה שאני לא אשתוק, ואני עייפה וחולה מלגמד את עצמי, ולהתנצל על מי שאני ומהמלחמות השקטות האלה בעצמי ומ-לא לתת להם את העונג לראות אותי בוכה.

אני חושבת שאם הייתי חיה בעולם שבו לא הייתי צריכה כל היום להקטין אותי ולהתנצל על קיומי,
הייתי יכולה להיות ענקית.