רומא לא נבנתה ביום אחד

השבוע איכשהו יצא שבשני מקרים סיפרתי את הסיפור ההוא, על איך שהצלת אותי מטריפ גרוע במיוחד כשכל אחת מאיתנו נמצאת ביבשת אחרת לגמרי.
כל המאזינים נפעמו מאיזו חברה טובה היית, באמת היית חברה מדהימה, לפני חמש עשרה שנה.
ועכשיו את יושבת לי על הוריד, עם כל הטקטיקות הפולניות, של רמז מהחברה ההיא, אמא שלי דרך אמא שלך ומכתב דרמטי וקורע לב עם הצהרה כל כך אופיינית לך "תעזרי לי להיות אדם טוב יותר!"

קיבלתי כמה מכתבים לאחרונה מאקס חברות, בגלל זה א' כל הזמן צוחק על כך שאי אפשר לחיות בלעדיי, אבל אני כבר בוגרת מספיק בשביל להבין שלפעמים אנשים באמת מתגעגעים אליך ולפעמים הם פשוט זקוקים לתפקיד שלך בחיים שלהם, זה שמגדיר אותם וגורם להם להרגיש יותר טוב עם עצמם.
אני מכירה איזה בחור מאד מאד שווה שמזיין כל היום ונשים נדבקות אליו כמו אל מגנט. במקרה אני מקורבת לחברים שלו, כולם נשואים עם ילדים ואני שומעת את השמחה בקולם בכל פעם שהוא משתעמם מבחורה חדשה.
הוא בעצם מאד רוצה אהבה והם זקוקים לו, לחיות דרכו את חיי הרווקות ההוללים, יש מצב שהם הורסים לו, שהוא מפחד לאבד אותם אם הוא ימצא אהבה.
איזה תפקיד אני משרתת בחיים שלך?
אני יודעת, סתם שואלת בציפייה למצוא איזו תשובה שונה.

הייתי נותנת המון כדי שדברים יחזרו להיות כמו פעם, לא ליפול בפח ההוא בפעם המיליון.
זה פחות כואב מאנשים אחרים, אבל ממך, זה מפיל אותי לגמרי ואני עדיין לא מספיק חזקה לחזור לשם, אני לא מספיק חזקה אפילו לכתוב לך את המכתב הזה.
הבעיה היא שאני אוהבת אותך כאילו היית בשר מבשרי, את והנשמה, הוא היה יד ימין ואת היית יד שמאל, ושתינו שמאליות שיודעות מה זה אומר, ואני כבר כמה שנים מנסה להצמיח לי ידיים חדשות ואתם מעכבים אותי.
אולי אני מעכבת אותי, מן הסתם זאת אני.

זה לא מקרי שרוב החברים שלי בשנים האחרונות הם גברים, כנראה שהמוח שלי גברי, הרבה יותר פשוט.
אני לא מדברת עם מישהו ובשנייה שהוא מסובב את הגב אני מתלחשת על מה הוא לבש ומגלה מה בעצם אני באמת חושבת. אני לא שומרת בבטן ועושה פרצופים שגורמים למי שמולי להבין שיש לי בעצם הרבה מה לומר. אני באמת באה ממקום נקי בקשר עם אנשים וכשאני מתחילה דף חדש או מכירה אדם חדש אני נותנת לו/ה את הקרדיט של מאה אחוזי סבבה, עד ש/אם יוכח אחרת.
ועם רוב הנשים, בעיקר איתך, יש כל מיני מטענים שאני לא מבינה מאיפה הם מגיעים.
ההתעסקות האובססיבית שלך באיך שאני נראית, כמה שאני אסביר שאני לא מרגישה כזו ביג דיל ואני די משועממת מהפרצוף שלי ושוב ההתקטנות הזו שלי, ההתנצלות.
הייתי מתה להרגיש שאני וואחד-ביג-דיל אבל אחרי כל כך הרבה שנים של התכווצות נפשית והגדלה פיזית, כדי שכל פעם שמישהי תגיד שאני כל כך יפה אני אוכל לנחם אותה שאני שמנה, קצת קשה להרגיש כך.

אני עייפה ממך, אוהבת כל כך ומותשת.
אין לך מקום אצלי כרגע,
ואני אענה לך כשיתאים לי ורק לי,
לא כשלוחצים עליי כי רגילים שזה כל כך קל.
אני והמצפון שלי במלחמה אבל אנחנו נשרוד אותה,
רדי מאיתנו.