רומא לא נבנתה ביום אחד

לפעמים כשאני מדברת עם א' בטלפון אני לא שמה לב שאני שותקת, כי אני חושבת שאני מספרת לו דברים אבל אני למעשה מדמיינת את זה.
ואז הוא אומר לי "תתעוררי, את לא ורבאלית" ואני קולטת שבעצם לא דיברתי.
אני יכולה ימים שלמים לא להוציא מילה, זה חירפן חברות בטיולים לחו"ל שנאלצו לדבר עם עצמן, זה חירפן בני זוג שחשבו שאני ברוגז וכבר לא אוהבת ויש אנשים שחושבים שאני סתם מתנשאת.
לאמא שלי ברור שאני בכלל עובדת במוסד ושיש לי כיסוי מעולה.

השבוע מישהו זרק לי משהו על זה וא' אמר לו שאני כותבת אז אין לי צורך בכלל להתבטא, שאני פורקת על הנייר ולא צריכה לזיין את השכל לאף אחד.
אבל אני כבר לא כותבת, לא פורקת כמעט, מדי פעם מזיינת את השכל בבלוג וכותבת המון שטויות, וכותבת די חרא לצערי.
אז נכון שזה בעיקר בגלל שטוב לי ואין ממש מה לפרוק אבל מטריד אותי שלפעמים פונים אליי לשיחות והמחשבה הראשונה שקופצת לי לראש זה – אוף, אז עכשיו אני צריכה לדבר עם מישהו? ואז אני מתנתקת מהר.
תמיד אני צוחקת על עצמי שאני חצי אוטיסטית, אבל מה אם זה נכון? מה אם אין לי באמת כלים לתקשר עם בני אדם? מה אם אני הרמטית ולא אוכל להפתח בחיים בפני מישהו?
הרי לא צריך להפתח בפני כולם, מספיק אחד, צריך אחד, אבל אם אני אשתוק הוא ירגיש לא רצוי וילך.
או שפשוט מספיק האדם הנכון שיגרום לי לדבר ואז הכל יצא ממני בשטף ואני אדע שזה נכון.



* למה נשים סטרייטיות מסתכלות על הפרופיל שלי בג'יי דייט?