זה לא ממש מפתיע שאני אתעורר חולה עם חום וכאב גרון בשבוע הכי מתיש של חיי,
כאילו שזה יעצור אותי.
אבל כל פעם כשזה קורה אני נדהמת מחדש מסדרי העדיפות המעוותים של המשפחה שלי, ואיך במשך שנים הם גרמו לי לחשוב שסדרי העדיפות שלי הם החולניים.
אז אני מבריזה מחתונה משפחתית, כי מה לעשות, לא בא לי לדפוק הופעה כשאני על סף עילפון והאף אדום ומה שאני באמת צריכה זה את המיטה שלי.
אז עושים לי פרצופים, כי ברור שאני עושה את זה בכוונה ודופקת להם את הקטע של הכניסה הדרמטית וההתלחששויות והמחמאות באוזן של הפולניה "היא פשוט נעשית יותר יפה מיום ליום" והטלפון של למחרת "כולם רק דיברו על כמה שאת יפהפיה ושזה לא הגיוני שעוד לא חטפו אותך" (חטפו אמא, חטפו כבר חייזרים והחזירו, אמרו שאני סחורה מקולקלת).
אז עושים, אני כבר רגילה, לא מתרגשת.
אבל שיא השיאים זה שיש להם איזו תרופת פלא שיכולה לשקם אותי תוך כמה שעות, והם יביאו אותה, רק אחרי החתונה, כדי לא לאחר לחופה, אז מה אם האולם רק עשר דקות מהבית שלי, "זה יום שישי, את יודעת, יש פקקים..."
ואחר כך הם מתפלאים שאני הולכת לחדר מיון לבד כמו יתומה – "מי שמע כזה דבר, שהבת שלי תלך לבד לחדר מיון, מה יגידו?"
נו שויין, יהיה בסדר, אני אשרוד את השבוע הזה כמו גדולה, כי איך א' אומר – "זה לא שאת כל כך חזקה פיזית כמו שאת חושבת, יש לך פשוט סיבולת כאב מטורפת..."
לפני 17 שנים. 22 ביוני 2007 בשעה 9:03
