אני עומדת ומבשלת, היא יושבת ומקלפת, יש לה דימויים הזויים, היא מיילדת את הדובדבנים ועושה ברית מילה לפולים, אני משערת שבקבוק השמפניה שאנחנו מרוקנות מסייע לעניין.
היא מבקשת שאני אספר לה, מהתחלה ועד הסוף, את מה שלא סיפרתי לה אף פעם. אני מספרת, לא שוכחת שום פרט.
היא אומרת שיחד עם האונס וגם מה שסיפרתי גורם לה לשנוא גברים, שהיא אף פעם לא חשבה עליהם בצורה כזאת.
אנחנו עוברות לספה, היא רוצה לראות אלבומים, שואלת אם כואב לי להסתכל ואני עונה שזה כמו לראות חיים של מישהו אחר, זה היה מזמן ולא קשור אליי יותר.
אנחנו מדברות על בן הזוג שלה, שאמר לה אתמול בלילה שאולי הם לא אמורים להיות ביחד, כי היא לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות בשבילו.
בשבילו זה לעזוב את כל מה שחשוב לה ולהיות דבוקה אליו, בשבילה זו התבגרות, הצורך להיות עצמאית, לא לעבור מלהיות תלויה באבא ללהיות תלויה בבעל.
גברים הם טרוריסטים, הכל הולך באיומים, הפוסט של מישהו כאן מעורר בי בחילה, על האיום של אשה שנייה, שיודעת שהוא תמיד יכול לקום ולעזוב, כאילו שגבר זה הדבר הכי חשוב ואנחנו אמורות להיות כל היום במיטבנו ועל בהונותינו, רק שלא ינטשו.
איזה מזל שאני יודעת שהרוב לא קובע, שיש חריגים, שלא כל הגברים חלאות, הם פשוט הורסים את השם לבחורים הטובים.
איזה מזל שלא מצליחים לעבוד עליי עם המניפולציות השפלות האלה ושאני כבר יודעת לזהות אותן.
איזה מזל שיש ימים של בנות.
לפני 17 שנים. 27 ביוני 2007 בשעה 19:59
