שילוב של נפילת אדרנלין וPMS זה לא בדיוק דבר מדהים, אני כל הזמן שנייה לפני בכי ומחזיקה בבטן.
כל כך באסה לחזור לשיגרה, היה מדהים לעבוד בשבילי ועוד עם חברה ופתאום הירידה של המתח וההתרגשות והחזרה לעבודה השיגרתית, עם הסתומים הרגילים, באסה.
לא הייתי שבוע בעבודה והגברים חשבו משום מה שזה ישנה משהו, שהם יוכיחו לי שהם תפסו את מקומי או משהו כזה.
אז הבוקר עשו עליי עוואנטות והזכרתי להם בשיא הרוגע שיש רק בוס אחת וזו אני. הם רגילים מבחורות העבר שברחו משם לבכי וצרחות אבל לצערם אני לא בוכה מול קהל ובטח לא מהשטויות שלהם.
כל פעם שמשהו כזה קורה אני פשוט מרגישה כמו סופר-וומן עם ראיית רנטגן ואני רואה את כל הבולבולים הקטנים שלהם דרך המכנסיים, ואני מתאפקת לא לצחוק.
אחד מהם אפילו הלך לבוס ואמר לו שהוא לא מוכן שאשה תגיד לו מה לעשות, והבוס שלי, כפרה עליו, אמר לו שהוא מוזמן ללכת הביתה, אז הוא הלך ופתאום כולם התחילו לצחוק עליו שהוא נקבה, "הגברים התומכים" שלו.
ועדיין, זה כל כך מבאס שאני עושה משהו שאני כל כך אוהבת וצריכה להתמודד עם כל השיט הזה, והבוס שלי מזכיר לי שוב ושוב לא לצפות שזה יעבור.
ואני יודעת שהוא צודק ואני מתה כבר לעבוד רק בעסק שלי, רק עם אנשים שאני בחרתי, או עם נשים או עם גברים שמגדירים את עצמם מראש כפמיניסטים.
או שאני אתחיל לראיין סאבים, הם ממילא הכי אינטליגנטיים בסביבה.
לפני 17 שנים. 1 ביולי 2007 בשעה 18:02
