שדה התעופה בן גוריון היה שוקק עד מאוד, עשרות נוסעים חופנים בידם דרכוני טיסה תרים אחר מבצע כזה או אחר במחלקת האלכוהול, הסיגריות או השד יודע מה. למשמע קול הכרוז אשר לא איחר להודיע כי הטיסה לאמסטרדם תצא משער 2, גברת קופאית החלה לזרז לקוחה שהתלבטה דקות ארוכות בן בושם של דיור לבן קרם של לנקום. הקרם ניצח והבושם נערם בין עשרות מוצרים נוספים שלא זכו לעבור את הפס האלקטרוני. את הבקבוק שמפנייה שקניתי בקשתי לקחת איתי, תחושת סיפוק מענגת מהולה בייצר כפייתי למלא אחר גחמתי המופקעת. אחרי הכל, היה זה סיום מוצלח של לימודי משחק אשר ארכו לא פחות מ-4 שנים עמוסות להפליא בעבודות סטודנטיאליות לרבות מלצרות, המשרה המועדפת על סטודנטים! יה רייט!
בסיכום שנערך בין נבכי הנפש לכתלי הגוף, החלטתי לפתוח את הבקבוק עם הגעתי למלון כאשר בועות סבון רכות ילטפו את גופי באמבט ענק בליווי צלילי סקסופון מהרפרטואר העשיר של קולמן הוקינס. יש משהו סקסי בצלילי הכלי המופלא הזה, לא בכדי נמנת המילה סקס בשמו- סקסופון!
דייל נמרץ החווה לי היכן לשבת, המושב לא היה צמוד לחלון כמו שרציתי אך זה היה ריק כאשר ישבתי בכסאי. כעבור דקות אחדות, הגיע בעליו של המושב, לבטח מחייך לעצמו מעין חיוך פנימי שכזה כאילו זכה לא פחות ולא יותר במושב נשיאותי. האמת, שקנאתי בו.
"מממ... מעניין!" זרק לעברי תוך שהוא רוכן מעליי מנסה לעבור למושבו מבלי לגרום ליותר מידי סרבול. כאשר התיישב, נגלה גבר בשנות ה40 לחייו מדיף ריח אפטרשייב רענן.... מה?! אני פתאום שמה לב שאני בוהה בו, בוחנת את מתאר קווי פניו המסותות, מתעכבת על ירכתי שפתיו הבשרניות ובאופן כמעט אוטומטי תרה אחר טבעת. לא יכול להיות שגבר כזה לא נשוי. אחרי גיל 30 כל הגברים תפוסים או... תפוסים! מי שפנוי, מצדיק את הסיבה לכך. טוב די, אני נשמעת נואשת. שלא תבינו לא נכון, אני לא הבתולה המרייה אך אין לי עבר עשיר עד מאוד בכל הקשור ליחסים ארוכי טווח. היו לי המון חברים ופרשיות קצרות, תמיד הייתי מחוזרת אך לימודי המשחק בשנה האחרונה הרחיקו אותי מכל בילוי אפשרי למעט מסעדה או סרט פה ושם.
" אני מבין שאת ממש רוצה לשבת ליד החלון" קטע את מחשבותי. " אה...." לא הספקתי להשלים את המשפט או יותר נכון גמגום מצקצק ומר חלון הוסיף ואמר: " את מוזמנת להחליף איתי מקום אך יהיה לזה מחיר".
המומה מרצף המילים שאוזניי קלטו. " מה?! לא תודה אני אוותר!". המשפט הבא שיצא לי מהפה סתר לגמרי את קודמו. " רגע.... מה המחיר?". הוא חייך בסיפוק וחשף שניים לבנות מושלמות, קצוות שיער רטובות נמשו לאחור כאילו היה פרזנטור של איזה חברת שמפו בנלאומית. " אני לא רוצה ממך כסף, לא חסר לי, אני איש אמיד מאוד. אני רוצה משהו אחר....". אנני יודעת מדוע המשכתי להקשיב לו ולא סטרתי על לחיו סטירת לחי מצלצלת אך דבריו היו מסקרנים מאוד.
עברתי לשבת ליד החלון.
יופיה של אמסטרדם גרם לי להחסיר פעימה, אולי הייתה זו התרגשות מעצם היותי בחו"ל. רחובות העיר ומבניה המסורתיים הוסיפו להקנות למקום חזות תרבותית כאשר מתחת לפני השטח, היה ברור לכל כי החזות התמימה של העיר היא פיקציה בלבד. חיי הלילה התוססים, חלונות ראווה גדושות נשים מתפתלות לבושות במינימום האפשרי, חנויות הקופי שופ הרבות הנם בגדר רשימה חלקית עם השירותים הנמנים בעיר החטאים הזו. הליכה קצרה בעיר חילצה עצמות עייפות, החלטתי לשוב למלון.
4 מוניות תפוסות עברו על פניי ותחושת עצבנות ניכרה בי. כל שרציתי הוא להגיע למלון ולטבול כבר באותה אמבטייה מפנקת, לגמוע כוס שמפנייה ופשוט להניח את הראש לאחור ולעצום עיניים. לפתע הגיחה מכונית שחורה ונעצרה מולי. חלונה נפתח באיטיות בלתי נסבלת וממנה בקע קול תקיף " הכנסי!". קפאתי על מקומי וקצב פעימות ליבי גברו. " את נכנסת? חבל שאשתמש באמצעים...".
ריח חמוץ וצורב החל לעלות בגרוני, הרגשתי איך חתיכת בד נתחבת לפניי וחוסמת כל נתיב אוויר אפשרי חיוני. ראשי החל להסתחרר ותחושת ערפול החלה גואה בי. " תכניס אותה למכונית" הספקתי לשמוע.
