לפני 6 שנים. 10 בינואר 2018 בשעה 5:40
זה מה שאני רוצה
ואהבת.
מיזוגניה אהובתי (הוצא לפרישה) :)שגר ושכח
שחור ופתור
״ייתכן שהפשע הנורא ביותר שאנו מבצעים איש לרעהו, הוא אותה הצגה יומית של שפיות״. יו פראתר
“We are all searching for someone whose demons play well with ours”
with that said, לא מחפש רק לשחק עם שדים, אנחנו לא רק הפצעים שמרכיבים אותנו. המטרה העילאית הייתה ות מיד תשאר אהבה. מולה הכל מחוויר ועבורה (כמעט) הכל יוקרב.
זה לא רקוב זה דבש
גרפומניה להמוני
Only the mediocre are always at their best.” — Jean Giraudoux"
"באוננות כמו באוננות - אין דבר כזה שאין דבר כזה" (אני)
את הדברים הכי טובים שלי אני כותב מייד אחרי השינה
זה לא אני, זה אתן
חפש הקסם ורדפהו
סופר סתם
לפני 6 שנים. 3 בינואר 2018 בשעה 1:32
לפני 6 שנים. 2 בינואר 2018 בשעה 1:22
אני לא ראוי לכל העושר הזה
ברוכים השבים ימי ראשון ורביעי או שני וחמישי אחרי בית ספר
לפני 6 שנים. 30 בדצמבר 2017 בשעה 10:57
ספק + חמלה = מיטבי
לפני 6 שנים. 25 בדצמבר 2017 בשעה 6:05
כנראה שאין ברירה אלא לגרד במוגלה שוב ושוב עד שמשהו יצא מזה.
כמה פתטי שזה לא ירגיש כנראה שאין מנוס מזה.
אתה לא תתחיל לכתוב פוסטים אמיתיים ועשירים ומעוררי קינאה על העושר שבחיים עד שתצא כל המוגלה.
עד שהפצעים יירפאו. עד שבאמת תוכל לחיות את הרגע בזמן אמת ולא בשידור חוזר חונק של כל מה שפצע אותך בעבר.
לפני 6 שנים. 25 בדצמבר 2017 בשעה 5:59
כל נסיון שלי להתחבר עמוק זוכה פה ישר למחבת על הראש.
או שתסביך הגראוצ'ו מארס שלי דופק לזה מחבת על הראש.
לא יודע למה אני מנסה רק פה, המקום הזה מרגיש כמו המקום היחיד הנכון.
רק פה נמצאים אנשים שמכירים לעומק כאב, ושפיתחו את הדחף החולני גם לשחק בו.
רק פה יבינו ויזדהו עם עומק תהומות הכאב והיאוש והלימבואים השחורים שחונקים אותנו לתקופות ארוכות. ולא באיזו קבוצת תמיכה אד-הוק בפייסבוק מלאה בפרזות יבבניות רדודות.
הפרדוקס הוא אולי שאלה מאיתנו שכל כך פצועים לא יכולים אולי להחזיק את החיבור האנושי עם הפצועים האחרים לאורך זמן. אנחנו גם פוצעים אחד את השני.
הכל מרגיש כמו תעלול שטני אחד גדול ומתמשך שמופעל על כולנו.
אני כמה לפתרונות, אני כמה לתשובות, אני כמה למשהו שינתץ את הדפוס ההתמכרותי המזוכיסטי נפשי שאני קורא לו חיים. אך מה שהיה מנגנון הגנה נכון לזמנו הפך להיות מוות מתמשך בעודך בחיים.
אני כמה לאור, לחום, לקירבה, למשהו שירגיש בפעם הראשונה בחיים כמו משפחה, אך מה שאני רואה להיכן שאני לא מביט זה רק מסיכות ואומללות וניכור ולבד של חיים מודרניים שרק עסוקים בלהסביר לך למה אתה לא מספיק באף תחום.
החורף רק מעצים את הכאב והחנק הזה, ואני שואל את עצמי למה זה כל כך פאקינג קשה לפגוש אור וחום ואנושיות טהורה בחיוביותה ומגע אנושי אמיתי בין אנשים.
בכל מקום אני חש את הניכור הזה, אבל אולי אני מגזים מתוך הפצע שלי בדחף הזה להרגיש התמזגות מושלמת.
אבל אפילו אחת בלבד, למה היקום הזה כל כך קמצן מזדיין.
לולא תקוות הסינגיולריטי מזמן כבר הייתי גומר את זה מגג איזה בניין גבוה מדי.
לפני 6 שנים. 25 בדצמבר 2017 בשעה 5:27
כולם כל כך נהנים להטיף לך שרק אתה יכול לעזור לעצמך ושזה ילדותי ושוגה באשליות לשבת ולחכות לעזרה חיצונית.
אבל כל כך הרבה אנשים זכו למשלוח אנושי מהיקום שבא והפך על פניו את כל יסודות מה שהמיינד הפצוע שלהם האמין בו, זה כל כך מוגזם לייחל שזה יקרה גם לי?
לפני 6 שנים. 20 בדצמבר 2017 בשעה 7:37
לפני 6 שנים. 19 בדצמבר 2017 בשעה 0:08
איזו דרך גאונית
*עדכון*
ראיתי את הסרט, צחקתי לא מעט, וזה נהדר איך הוא מצליח כל פעם מחדש למתוח את גבולות הזעזוע והטאבו שלנו.