איזה מתישהו פתחתי יומן ישן שלי. הוא היה מלא בפגישות, איזכורים והערות טכניות על תאריכים, כיאה ליומן של מי שמקיים שיגרת חיים רגילה. רק מה, התקופה שנדונה היתה השחורה בחיי. היו אלה החודשים הראשונים אחרי שנפרדתי ממי שמבחינתי לא היה ניתן להיפרד ממנה. זאת היתה התקופה שלאחר החורבן, התקופה שלא יכלה אי פעם לבוא. זאת היתה התקופה שלא ידעתי שתיגמר.
בימים השחורים ההם קמתי בבוקר עם רצון שהיום רק ייגמר כמה שיותר מהר, והלכתי לישון עם התקווה שהלילה יעבור בשלום (מה שלא קרה, כמובן). זהו פרק הזמן היחיד, לשימחתי, שהבנתי מהו דיכאון באמת. מה זה כשאין תקווה, שנראה שאת כל שארית חיי אני אבלה בתוך הסבל הזה. זאת התקופה שגרמה לי לתת קצת כבוד לאנשים שרוצים להתאבד. מי שחי ככה לאורך זמן, לא פלא.
היומן שלי, כאמור, לא רמז מאומה על המרה השחורה הזו. אני זוכר איך זה היכה בי, כשראיתי אותו. זכרתי חלק מהארועים, חלק מאבני הדרך בפרוייקטים. אני זכרתי את הרגעים האלה בעבודה. זכרתי שתיפקדתי. הייתי בסדר, כשזה הגיע ללהתנהל בצורה סבירה ומועילה. אנשים מעטים זיהו שאני נראה עצוב מהרגיל, אבל פרט לכך, הכל היה כרגיל.
ההישרדות הבנאלית של חיי היום יום.
והיום קראתי בבלוג האהוב עליי על מישהי שמבלה את היום שלה בלבכות כל היום. היא לא מבינה למה היא בוכה, ואני לא מבין איך היא מסוגלת לתפקד בכלל. היא מנסה בכוח להזיז את החיים הרגילים קדימה, ואני לא מבין למה היא חושבת שזה יילך לה. כנראה שזה מה שהיא עושה כבר כמה שנים.
מסע של טון על גבה, שנים של לזרוק את הבעיות הצידה ועכשיו נראה שסוף סוף מגיע רגע ההתמודדות. וחשבתי לעצמי, הלוואי שיום אחד, לא רחוק, היא תפתח את יומנה, תראה את כל הפרטים הטכניים של החיים שהיא עוברת היום, ולא תבין איך היה אפשר להתנהל ככה. כי ביום שכך תראה את זה, היא כבר תהיה במקום שכל זה מאחוריה.
והאמת? די נראה לי שזה יקרה.
לפני 15 שנים. 13 במרץ 2009 בשעה 0:34
