במקרה, או שלא, יש כאן לא מעט בחורות שאפשר להבין שעברו התעללות מינית כזו או אחרת. זאת לא אמנות גדולה להבחין בזה.
זה לא סוד, שהדבר הראשון שעושה מותקפת מינית, הוא להאשים את עצמה. בבלוגים כאן (כמו בחיים האמיתיים) אפשר למצוא מקהלות של תגובות שאומרות, בכל הטייה אפשרית, שהוא אשם ולא היא. אין לה שום קשר לזה. זה הכל הוא. אני מודה. גם אני זימרתי את הפזמון הזה לא פעם. אבל משום מה נראה שהוא מושמע לאזניים ערלות.
אותי לא תקפו, תודה לאל. אבל ניסיתי לשים את עצמי בתוך סיטואציה דומה. כזו שבה אני אהיה קורבן למשהו, אבל בצורה שבה גם אפשר להגיד, אם ממש רוצים, שגם לי היה חלק.
אז נגיד, למשל, שהשארתי ארנק במכונית, ופרצו לי אליה בשביל לגנוב אותו. בעסה? בהחלט. האם אני אשם כאן? ובכן, רשמית לא. מי שיגיע לזינזנה הוא הגנב, במקרה ומישהו יתפוס אותו בטעות. האם יסתובבו אנשים ויגידו לי שאני אשם? ככה, בין החבר'ה? כנראה שסוג-של כן. מי שמשאיר חפצי ערך במכונית בחניון חשוך ומועד לפורענות, שלא יתפלא למצוא את השימשה מנופצת.
אין מה לעשות. בעברית פשוטה, ובלי לנסות לבלשט, גם אני אשם בכך שפרצו לי לאוטו. אי אפשר לברוח מזה. אז מה נגיד למי שאוכלת לעצמה את הלב על כך שהותקפה? שהיא לא אשמה, כמובן.
אבל אם נרד קצת מהפוליטיקלי קורקט, אז מה לעשות, גם היא סוג-של השאירה ארנק באוטו. מעטות הן התקיפות המיניות שמתרחשות בחלל ריק, ומעטים הם המקרים שבהם לא היה למותקפת מרחב לפעול באופן נבון יותר. זה לא אומר שצריך להוריד שנייה מהזמן שראוי לזרוק את התוקף לכלא, אבל מצד שני, להגיד "את לא אשמה" לא בהכרח עזור, כהקול הפנימי אומר גירסא טיפי אחרת.
ואולי הגישה הזאת, של למהר ולהכריז על חפותה המוחלטת של המותקפת, לא משרתת אותה כלל ועיקר. אני חושב, שהדרך היחידה להחזיר לעצמי את התחושה הטובה עם עצמי אחרי גניבת הארנק הדמיוני ההוא, היא להביא לכך שזה לא יוכל לקרות לי שוב. זה אומר להבין מה גרם לי לשכוח אותו במכונית, ולמצוא דרך להתגבר על כך. מודעות עצמית לאנושיות שבי, במילים אחרות.
אה, ואולי גם יהיה לי נחמד לדעת שאנשים מוכנים לקבל אותי כמות שאני. מפגר, שוכח דברים, אבל עדיין חביב. אשם, אך פטור מגזר דין.
וכמה שזה קל כשמדובר בארנק. למותקפת מינית הסיפור נעשה קצת יותר מורכב. למה היא היתה צריכה ללבוש את השמלה הסקסית ההיא? למה היא היתה צריכה לשלוח איתותים כאלה או אחרים? מה היה הטיזינג הזה? הדרך להבין את הדברים האלה לוקחת כל בחורה אל המקומות שאמא ואבא לא בהכרח אוהבים: הרצון להיות סקסית, להרגיש שווה, לשחק באש, להשתמש במיניות כדי להשיג משהו, חוסר בטחון, סתם פנטזיות מיניות, ומי יודע, אולי חלום האביר על הסוס הלבן. או אלף דברים אחרים. כל אחת ומה שהיה לה בראש. לא שיש לי משהו נגד הדברים האלה. כל עוד זה מסתיים בטוב, זאת אומרת.
יש משהו גברי בהגדרה הברורה הזאת של תוקף ומותקפת. פמיניסטי לוחמני שכזה. נצבע את התוקף בשחור, ואת המותקפת נשאיר צחורה כשלג, ובתוך העולם הברור הזה נדע בדיוק מה לעשות וכמה גברים הם חרא באופן כללי. על הדרך נכעס קצת על הפרסומות בטלויזיה, על השכר הנמוך של נשים ובכלל נגיע למסקנה שהפורנו מעודד אלימות נגד נשים.
ובעיקר, נכריח את הבחורה לשנן שהיא ממש לא אשמה. זה באמת מה שהיא צריכה?
לפני 15 שנים. 10 במרץ 2009 בשעה 1:56
