יומן קריאה

יש את הקטע הזה, שהאח הקטן בא להציץ מה עושים האח הגדול והחברה שלו שם בחדר. חתיכת מטרד, למען האמת. אין לו מספיק הורמונים בדם בשביל להבין באמת, על גופו שלו, מה בדיוק עושים שם השניים בשעות הלילה הקטנות, ולמה הקולות שבוקעים משם אינם של כאב, אלא הנאה. למה להתנשק זה כיף ומתי לזיין זאת ממש לא קללה.

אבל הוא רואה, והוא שם. הוא אומר דברים, שבעוד מעט זמן יבין שלא היו במקום. הוא סקרן ללמוד ולהכיר את הדבר הזה שמתחולל קרוב כל-כך, אבל עדיין כל כך רחוק ממנו. גם קצת מפחדים עליו. לא ברור האם ילד אמור להחשף לדברים האלה. האם הוא צריך לדעת. האם נשמתו לא רכה מדי עדיין.

הוא חמוד אבל מציק. הוא חכם אבל עם טאקט של פיל. הוא אומר בגלוי את מה שהרגישות מחייבת לשתוק עליו. בסוף הוא לומד לשמור על פרופיל נמוך, ולהתבונן מרחוק. למצוא את המקום שממנו לא מבחינים בעיניו הבוחנות, בנוכחותו המסוקרנת. לשמור על המרחק שמאפשר את השקר העצמי ההוא, שהוא לא מבחין ולא יודע.

בסוף הילד יגדל ויבין. ככה זה תמיד. לגביי, כנראה שההורמונים המתאימים לא יגיעו. אלה שגורמים לך לחפש ריגושים מסוג אחר. ואני עדיין לא החלטתי האם אני רוצה את ההורמונים האלה או לא. האם אני מפספס עולם שכולו טוב, או כזה שחיים בו אנשים עצובים. ובעיקר, האם זה בכלל משנה מה אני רוצה בעניין הזה.

ובינתיים אני שומר על פרופיל יחסית נמוך. פה ושם מעצבן מישהו, ויש גם כאלה שסולחים לי. מי שבוחר לפנות אליי, שלא יבוא בטענות. לרגע לא הסתרתי מי אני ומה אני.

לא, אני לא באחת כזו. לא ממש עכשיו, זאת אומרת. וגם כשאני מבלה בתקופה כזאת, זה לא עניין אקוטי. יש לי גבולות, ואני שומר עליהם. וכשאני עובר את הקו האדום, ומה לעשות, זה תמיד הקו העליון הגבוה, מגיעה תקופה של תיקון.

רבות נאמר כבר על האסתטיקה של הרזון. שזאת תוצאה של תרבות הבריאות בעידן המודרני. שזה שיטחי. שזה לא אומר שום דבר על האם אתה כזה או כזה. ואני מסתכל על זה יותר בכיוון של מבחן חברתי: כמה מאות שנים אחורנית, כשהיה קשה להשיג מזון, השמן היה יפה. היום, כשאין שום בעיה לפטם את עצמך, הרזה הפך יפה. הנורמה של מראה יפה מייצגת את מה שצריך להתאמץ כדי להשיג.

אני יודע זאת היטב על בשרי, תרתי משמע: כדי שלא תצמח לי גבעה קטנה מתחת לחולצה, אני מחוייב במאבק תמידי בפיתויים שונים ומשונים. או סתם לא ליפול לחטיפים ושטויות, ג'אנק פוד ושאר מרעין בישין. לא להתמכר לשוקולד, לא להתפרע עם שמנת באוכל, ולשים לב היטב כמה אני מכניס לפה מכל דבר.

והאמת היא, שבמאבק הזה אני תמיד מפסיד. הגרף תמיד ייקח כלפי מעלה, עד שמגיעה הנקודה שצריך לסחוב אותו, קצת בכוח, כלפי מטה. לזה קוראים דיאטה.

וגם אותה צריך לעשות בעדינות. היא לא עונש על החטאים, אלא בסך הכל אקט טכני של שינוי מאזן בין מה שנכנס לפה למה שהגוף צורך. גם במהלכה יש נפילות לפעמים. קופסת עוגיות יכולה להעלם תוך עשר דקות. ביס קטן מהעוגה יכול להפוך לכל החתיכה. או למה רק אחת?

מה שאני מנסה לומר, הוא ששמירה על המשקל הוא מבחן מתמיד ליכולת שלך לשלוט בעצמך, לממש את השליטה הזאת לאורך זמן, אבל גם בסופו של דבר לסלוח לעצמך על האנושיות שלך. זאת היכולת לתת לעצמך מספיק פינוקים כדי לא להגיע לאטרף של זלילה, ומצד שני לא להיסחף איתם לרמה של עלייה במשקל. הנתון הפשוט הזה, של מבנה גוף, מספר משהו על היכולת הזאת לדבר עם עצמך, עם הגוף שלך ועם החולשות שלך.

ונכון, זה ממש לא מדע מדוייק, וגם ממש לא מעניינת אותי האנליזה של מה זה אומר אם מישהו נראה ככה או ככה. בעיקר לא נכון לומר, שמי שמצליח לשמור על המשקל הוא בסדר גמור. ממש לא.

אבל מה שיותר מעניין הוא מי שלא מצליח. כי דווקא מתוך הנקודה של מי שכן מחזיק את העניין הזה בשליטה (בטווח הארוך), אני מבין שלא הייתי מצליח בכך, אלמלא הכרתי בצרכים שלי. שום דיאטה לא היתה מצליחה אלמלא ידעתי לשבץ בה, ביודעין ומראש, איזה מילקי לסוף היום, או משהו טעים, ולא בהכרח מבוסס קולורבי, אי שם בצהריים. האמנות של שמירה על שליטה, כרוכה באמנות של לדעת עד כמה אשפר להדק את החגורה.

וזאת הנקודה שבאמת רציתי להגיד: אם אתה לא מצליח להשתלט על עצמך, כנראה שאתה לא יודע להאכיל את המפלצות הקטנות שבך. ועד שלא תכיר אותן ותעשה איתן שלום, החיים נעים בין הרעבה עצמית לייסורי מצפון.

והפוסט הזה לא באמת על אוכל ומשקל.

וואי, וואי כמה שהייתי תמים. רק עכשיו עליתי על מה זה באמת אומר:

T - טנדר: תעלה עליי עם הטנדר שלך
L - לאב: תעשה איתי אהבה
C - קייר: תעשה קוצי-מוצי איפה שכואב

איזה מתישהו פתחתי יומן ישן שלי. הוא היה מלא בפגישות, איזכורים והערות טכניות על תאריכים, כיאה ליומן של מי שמקיים שיגרת חיים רגילה. רק מה, התקופה שנדונה היתה השחורה בחיי. היו אלה החודשים הראשונים אחרי שנפרדתי ממי שמבחינתי לא היה ניתן להיפרד ממנה. זאת היתה התקופה שלאחר החורבן, התקופה שלא יכלה אי פעם לבוא. זאת היתה התקופה שלא ידעתי שתיגמר.

בימים השחורים ההם קמתי בבוקר עם רצון שהיום רק ייגמר כמה שיותר מהר, והלכתי לישון עם התקווה שהלילה יעבור בשלום (מה שלא קרה, כמובן). זהו פרק הזמן היחיד, לשימחתי, שהבנתי מהו דיכאון באמת. מה זה כשאין תקווה, שנראה שאת כל שארית חיי אני אבלה בתוך הסבל הזה. זאת התקופה שגרמה לי לתת קצת כבוד לאנשים שרוצים להתאבד. מי שחי ככה לאורך זמן, לא פלא.

היומן שלי, כאמור, לא רמז מאומה על המרה השחורה הזו. אני זוכר איך זה היכה בי, כשראיתי אותו. זכרתי חלק מהארועים, חלק מאבני הדרך בפרוייקטים. אני זכרתי את הרגעים האלה בעבודה. זכרתי שתיפקדתי. הייתי בסדר, כשזה הגיע ללהתנהל בצורה סבירה ומועילה. אנשים מעטים זיהו שאני נראה עצוב מהרגיל, אבל פרט לכך, הכל היה כרגיל.

ההישרדות הבנאלית של חיי היום יום.

והיום קראתי בבלוג האהוב עליי על מישהי שמבלה את היום שלה בלבכות כל היום. היא לא מבינה למה היא בוכה, ואני לא מבין איך היא מסוגלת לתפקד בכלל. היא מנסה בכוח להזיז את החיים הרגילים קדימה, ואני לא מבין למה היא חושבת שזה יילך לה. כנראה שזה מה שהיא עושה כבר כמה שנים.

מסע של טון על גבה, שנים של לזרוק את הבעיות הצידה ועכשיו נראה שסוף סוף מגיע רגע ההתמודדות. וחשבתי לעצמי, הלוואי שיום אחד, לא רחוק, היא תפתח את יומנה, תראה את כל הפרטים הטכניים של החיים שהיא עוברת היום, ולא תבין איך היה אפשר להתנהל ככה. כי ביום שכך תראה את זה, היא כבר תהיה במקום שכל זה מאחוריה.

והאמת? די נראה לי שזה יקרה.

במקרה, או שלא, יש כאן לא מעט בחורות שאפשר להבין שעברו התעללות מינית כזו או אחרת. זאת לא אמנות גדולה להבחין בזה.

זה לא סוד, שהדבר הראשון שעושה מותקפת מינית, הוא להאשים את עצמה. בבלוגים כאן (כמו בחיים האמיתיים) אפשר למצוא מקהלות של תגובות שאומרות, בכל הטייה אפשרית, שהוא אשם ולא היא. אין לה שום קשר לזה. זה הכל הוא. אני מודה. גם אני זימרתי את הפזמון הזה לא פעם. אבל משום מה נראה שהוא מושמע לאזניים ערלות.

אותי לא תקפו, תודה לאל. אבל ניסיתי לשים את עצמי בתוך סיטואציה דומה. כזו שבה אני אהיה קורבן למשהו, אבל בצורה שבה גם אפשר להגיד, אם ממש רוצים, שגם לי היה חלק.

אז נגיד, למשל, שהשארתי ארנק במכונית, ופרצו לי אליה בשביל לגנוב אותו. בעסה? בהחלט. האם אני אשם כאן? ובכן, רשמית לא. מי שיגיע לזינזנה הוא הגנב, במקרה ומישהו יתפוס אותו בטעות. האם יסתובבו אנשים ויגידו לי שאני אשם? ככה, בין החבר'ה? כנראה שסוג-של כן. מי שמשאיר חפצי ערך במכונית בחניון חשוך ומועד לפורענות, שלא יתפלא למצוא את השימשה מנופצת.

אין מה לעשות. בעברית פשוטה, ובלי לנסות לבלשט, גם אני אשם בכך שפרצו לי לאוטו. אי אפשר לברוח מזה. אז מה נגיד למי שאוכלת לעצמה את הלב על כך שהותקפה? שהיא לא אשמה, כמובן.

אבל אם נרד קצת מהפוליטיקלי קורקט, אז מה לעשות, גם היא סוג-של השאירה ארנק באוטו. מעטות הן התקיפות המיניות שמתרחשות בחלל ריק, ומעטים הם המקרים שבהם לא היה למותקפת מרחב לפעול באופן נבון יותר. זה לא אומר שצריך להוריד שנייה מהזמן שראוי לזרוק את התוקף לכלא, אבל מצד שני, להגיד "את לא אשמה" לא בהכרח עזור, כהקול הפנימי אומר גירסא טיפי אחרת.

ואולי הגישה הזאת, של למהר ולהכריז על חפותה המוחלטת של המותקפת, לא משרתת אותה כלל ועיקר. אני חושב, שהדרך היחידה להחזיר לעצמי את התחושה הטובה עם עצמי אחרי גניבת הארנק הדמיוני ההוא, היא להביא לכך שזה לא יוכל לקרות לי שוב. זה אומר להבין מה גרם לי לשכוח אותו במכונית, ולמצוא דרך להתגבר על כך. מודעות עצמית לאנושיות שבי, במילים אחרות.

אה, ואולי גם יהיה לי נחמד לדעת שאנשים מוכנים לקבל אותי כמות שאני. מפגר, שוכח דברים, אבל עדיין חביב. אשם, אך פטור מגזר דין.

וכמה שזה קל כשמדובר בארנק. למותקפת מינית הסיפור נעשה קצת יותר מורכב. למה היא היתה צריכה ללבוש את השמלה הסקסית ההיא? למה היא היתה צריכה לשלוח איתותים כאלה או אחרים? מה היה הטיזינג הזה? הדרך להבין את הדברים האלה לוקחת כל בחורה אל המקומות שאמא ואבא לא בהכרח אוהבים: הרצון להיות סקסית, להרגיש שווה, לשחק באש, להשתמש במיניות כדי להשיג משהו, חוסר בטחון, סתם פנטזיות מיניות, ומי יודע, אולי חלום האביר על הסוס הלבן. או אלף דברים אחרים. כל אחת ומה שהיה לה בראש. לא שיש לי משהו נגד הדברים האלה. כל עוד זה מסתיים בטוב, זאת אומרת.

יש משהו גברי בהגדרה הברורה הזאת של תוקף ומותקפת. פמיניסטי לוחמני שכזה. נצבע את התוקף בשחור, ואת המותקפת נשאיר צחורה כשלג, ובתוך העולם הברור הזה נדע בדיוק מה לעשות וכמה גברים הם חרא באופן כללי. על הדרך נכעס קצת על הפרסומות בטלויזיה, על השכר הנמוך של נשים ובכלל נגיע למסקנה שהפורנו מעודד אלימות נגד נשים.

ובעיקר, נכריח את הבחורה לשנן שהיא ממש לא אשמה. זה באמת מה שהיא צריכה?

מישהי עלתה עלינו. היא אמנם נתנה לשכמותי שם מעליב משהו, אנתרופולוגים. שם כוללני לכל אלה שנמצאים פה, אבל לא ממש קשורים. או לכאורה לא קשורים. או בעיקר מנסים להבין מה לעזאזל הולך כאן. איך שאני לא אנסה לפרש את הכוונה, כנראה שזה יצא לי לא נכון. הרי את המונח טבעה מישהי שהיא ונילית בעצמה. או אפילו את זה לא ניתן לומר בפסקנות. אח, אח, העניינים מפותלים באתר הזה.

כך או כך, המונח אנתרופולוג לא משובב אותי במיוחד. כשאני מנסה לדמיין אנתרופולוג, עולה לי בראש תמונה של איש קר מזג, בבגדים בהירים, נקיים ומגוהצים שמסתובב עם כלי רישום, ומנסה לתעד באופן אובייקטיבי ומתנשא את ההתרחשויות בתוך איזה שבט פרימיטיבי. לשם המדע, כמובן. רק מה, שאני לא מקבל שום מלגת מחקר על שהותי כאן. אני לא חושב שמישהו אחר כן.

אני כאן, מפני שמעניין פה. ככל שאני משוטט כאן יותר, אני מבין שלא בכדי מעניין לי. שחלק ממה שאוכל אנשים כאן מבפנים, גם מציק לי. שהלבטים של אנשים כאן רלוונטים גם לי. כמו שאמרתי שני פוסטים אחורה: פתרון של מישהו אחר יכול גם להיות הפתרון שלי.

אבל נחמד לדעת שיש עוד כמה קרציות כמוני. אם בהתחלה הרגשתי ממש לא נוח להצהיר שאני לא כזה ולא כזה וגם לא פוסח בין הסעיפים, הרי שלפחות אני לא היחיד כאן.

ועכשיו מיומן קריאה ליומן כתיבה. כתיבת תגובות לבלוגים, כמובן. היום הצלחתי לעצבן מישהי כהוגן, ובצדק היא התעצבנה. זאת אומרת, יכול להיות שהיו עוד כמה שהתעצבנו, ואני לא יודע על זה. האחת הספציפית הזאת הגיבה. היה לא ממש נעים.

בחיים האמיתיים אני בן אדם ממש לא מעצבן. בחיי. בעולם הוירטואלי, לעומת זאת, יוצא לי לרשום מדי פעם תאונות קטנות. וכן, אני יודע שיכול להיות שמה שאני כותב כאן בבלוג הזה ממש יכולים לעצבן כמה אנשים. אבל במרחב הפרטי שלי אני עושה מה בראש שלי.

היתה לא מזמן תוכנית בשם האח הגדול, למי שהיה על פלנטה אחרת. היה שם איזה קטע של לבהות לאנשים אחרים לתוך החיים 24 שעות ביממה. ואחרי חודש-חודשיים של צפייה כזאת בבן-אדם, אי-אפשר אלא להרגיש אליו כאילו אנחנו מכירים מימים ימימה. אז זהו, שזה מאד חד-סטרי, העסק הזה. עד כמה זה הזוי, אפשר היה לראות, כאשר שני המגישים נכנסו בעצמם לתוך בית האח הגדול, ולא ידעו בדיוק איפה לשים את עצמם. הם ידעו הכל על האנשים, הם הרגישו אותם, הם היו קרובים אליהם בנפשם, אבל לא היה להם מושג מה לעשות, כשאותם דיירי בית פשוט עמדו מולם.

ויש, כמובן, אותו אפקט עם בלוגים. שורות אחרי שורות של תיאוריים הכי אישיים בעולם, וככל שאני קורא אותם יותר, מתעוררת אותה אשליה של היכרות מימים ימימה. ואיתה נופלים כמה מחסומים, שעוזרים בחיי היום-יום לשמור על כולנו מפני התנהגות אישית מדי כלפי אנשים זרים.

וכך נולדה לה תגובה לבלוג שהיתה ממש לא במקום. וכשאני חושב על זה, יש מצב שהיו לי עוד אי אילו.

אז אני אאלץ להמשיך לשנן שוב ושוב: אתה לא באמת מכיר את שפרה, וגם בובליל לא יסכים לתופף לעצמו על הכרס מולך. אני אעבוד על זה. מבטיח.

והתנצלות כלפי הנפגעים עד כה.

לחובבי הצומח יש את מגדיר הצמחים. לפסיכולוגים יש את ה-DSM, אותו ספר שמן שמסווג את הפרעות הנפש השונות והמשונות שיכול אדם לאמץ לעצמו. הגירסא הנוכחית של הספר יצאה עם שינוי משמעותי: לכמחצית מהערכים בו נוסף תנאי איבחון של הפרעת תיפקוד או מצוקה משמעותית הניתנת לאיבחון קליני. זה אומר שאם מישהו שומע קולות, זה בסדר אם זה לא מפריע לו. אם אתה חושב שאתה ישו, בסדר גמור, אם אתה מצליח לתפקד. אם אתה הומו, אתה בריא בנפשך, כל עוד אתה בסדר עם זה. שינוי.

בפוסט הקודם נגעתי קצת בעניין הזה, בהקשר של נשלטת. היא עושה חיים, או שהיא במצוקה? מסתבר שתלוי איזה בלוג קוראים. ככל שאני קורא יותר, התשובה נעשית מורכבת יותר. לא באמת ציפיתי שיהיה אחרת.

בשיטוטיי מצאתי את immortal, שנותנת קצת משב רוח אופטימי בכל הנושא. למשל, הפוסט הראשון שלה מספר על מפגש עם מאסטר. ולא בכדי היא קראה לבלוג שלה "חוויות". לאורך אותו בלוג ראיתי בפעם הראשונה את מה שחיפשתי: הנאה. ואני כותב את זה, למרות שאני מודע לאפשרות, שאת המחשבות הפחות סקסיות היא שומרת לעצמה.

כמובן שרצתי לחפש את ה-catch. את הנקודה הבעייתית. ובאופן די מפתיע, גם מצאתי. ולא רק שמצאתי את ה-catch שלה, אלא אותו מילכוד שהוא נקודת ההשקה שלי לעולם הבדס"מ:

ציטוט חלקי:

"תזכורת לעצמי:
- להפסיק להתאהב באלה שלא מתאימים לי ומסוכנים לי.

לפעמים אני חושבת לעצמי, למה אני לא יכולה להתאהב בבחור רגיל, ילד טוב כזה, לא מתוסבך.עד היום, תמיד הייתי רוצה את אלה המתוסבכים, אלה הקשים לפיצוח, אלה שצריך לרדוף אחריהם, אלה שלא באמת יודעים מה הם רוצים - כי אחרת זה משעמם. וככל שהרבו לעשות כן,כך גם רציתי אותם יותר."

אז אם להיות נשלטת זה סוג של בעיה נפשית, הרי שהפתרון שלה צריך כנראה לעניין גם אותי.

הדעה שלי על עולם הבדס"מ מבוססת בעיקר על שני מקורות: קומץ אנשים שהכרתי מספיק מקרוב כדי שיספרו לי מעט חוויות אישיות (בעבר הדי רחוק), ויש את מה שרץ בתקשורת. תמיד תהיתי, אגב, האם הטלויזיה נופלת שלל לטכניקה ולאביזרים (יש את תצוגת האביזרים מגומי ו/או עור, בצבע שחור, בביתו של חובב הסאדו התורן). או שמא הפיקנטריה של מתקני עינויים שונים ומשונים הם חלק שולי שפשוט מצטלם היטב.

כך או כך, ההסתכלות שלי על עולם הבדס"מ היתה נאיבית משהו עד ממש לאחרונה. זה נתפס אצלי קצת כמו קהילת הגייז. זאת אומרת, ימצא מין את מינו, ושיחיו באושר ובעושר (למען הרקורד, ובמסגרת היותי איש משעמם לחלוטין, גם לקהילה זאת אינני שייך). כמתובנן מבחוץ, היה נראה לי שאם יש בחורה שאוהבת ששולטים בה, שתמצא לעצמה מאסטר, והכל יהיה סבבה.

ואז התחלתי לקרוא בלוגים כאן. כידוע, חלק ניכר מהבלוגים עזבו מזמן את העיסוק בענייני סקס ושליטה, והם עברו לפסים אישיים מאד. וכשנוחתים לתוך בלוג מצוי, מוצאים שם בעיקר את מה שמטריד ביום-יום.

אני אתחיל בבלוגים של נשלטות, כי זה הכי קל (ואני אסתפק בזה להיום). מהצד זה נראה ככה: הבלוג הטיפוסי מתחיל אכן בעיסוק בזהות האישית כנשלטת, בחוויות אישיות וכדומה. בניגוד למה שציפיתי, החוויות האישיות לא נשמעות משהו. איפשהו בתפיסה הנאיבית שלי, ציפיתי שסאב תרגיש טוב אחרי מפגש מיני שמימש את הצד שלה, בדיוק כשם שחובב מקלחות זהב ישמע אחרי סילון בפרצוף. במקום זה מצאתי תאורים שנשמעים יותר כמו קורבן אונס. אולי קראתי את הבלוגים הלא נכונים. אני לא יודע.

וזה מעלה קצת תהיות לגבי עניין ההסכמה והשקט הנפשי של הגבר שמתעסק עם סאב. זאת אמנם לא התלבטות אישית שלי, אבל עדיין: אם מישהי מאותתת לי שהיא מוכנה שאני אתעלל בה, האם אני יכול לעשות את זה במצפון נקי, כי זה מה שהיא רוצה? העניין הזה קצת מנפץ את הדימוי שהיה לי, של הסימביוזה בין הסאדו למאזו. יכול להיות שהסיטואציה הזאת איננה אלא ניצול חולשה של אישה, שבאותו זמן נמשכת למה שעושה לה הכי רע בעולם?

זהו הסיפור שמספרים מעט הבלוגים שיצא לי להציץ בהם. אחרי שנגמר העיסוק בתפקיד הכנוע במסגרת הסקס, ממשיך הבלוג לגולל סיפור חיים לא סימפטי, מלא בחוסר הערכה עצמית, הלקאה עצמית ובעיקר רצון לצאת מהבוץ, יהיה אשר יהיה.

ואולי יש סאביות מאושרות שלא כותבות בלוגים. או שאני צריך לראות בלוגים מסוג אחר. יש?

אז זה הפוסט הראשון, למעשה הפוסט הראשון שלי אי פעם. ניסיתי להבין לא מעט פעמים מדוע אנשים כותבים בלוגים בכלל, ובסופו של יום נראה לי שהסיבה היא שאין להם עם מי לדבר. זאת אומרת, יש להם אולי עם מי באופן כללי, אבל לא בנושאים מיוחדים.

בלוגים של חובבי מחשבים, שכותבים על נושאים שלא מעניינים איש למעט קבוצה קטנה של משוגעים לדבר, בלוגים של אנשים "רגילים" שמספרים את הסודות הקטנים שאינם מוכנים לחשוף בפני אנשים בחיים האמיתיים, ועוד כהנה וכהנה אנשים ובלוגים שלהם.

הבלוג הוא תוצר של בדידות, בסופו של דבר, חלקית או שלמה. הבלוג הוא צינור הניקוז של כל מה שאיננו יכול לצאת לעולם הפתוח ולקבל אישור מחברים "אמיתיים". במובן הזה, יש לפריחה של הבלוג בשנים האחרונות צד עצוב. בעולם מושלם, יכולנו פשוט לספר למישהו, ולקבל את הצומי ככה על אמת.

אז כן איזה מילה על עצמי. בעיקר מה אני לא. אני מה שנקרא "לא בעניין" או "וניל" אם תרצו. לכאורה, אין לי הרבה מה לחפש כאן. בפועל, יש כאן כמה אנשים שכותבים נפלא. האתר הזה, עם או בלי הסאדו שלו, הוא ריכוז לא רגיל של כתיבה איכותית וחופשית במיוחד. כנראה שקורה משהו טוב בסביבה שבה ה-explicit לא מרתיע ולא מעורר. הוא פשוט שם.

ולפעמים זאת חתיכת חוויה לקרוא מה שיש לאנשים לכתוב כאן. נשארה רק השאלה, את מי אני אוכל לשתף בה. אולי אני אפתח בלוג...?