לא, אני לא באחת כזו. לא ממש עכשיו, זאת אומרת. וגם כשאני מבלה בתקופה כזאת, זה לא עניין אקוטי. יש לי גבולות, ואני שומר עליהם. וכשאני עובר את הקו האדום, ומה לעשות, זה תמיד הקו העליון הגבוה, מגיעה תקופה של תיקון.
רבות נאמר כבר על האסתטיקה של הרזון. שזאת תוצאה של תרבות הבריאות בעידן המודרני. שזה שיטחי. שזה לא אומר שום דבר על האם אתה כזה או כזה. ואני מסתכל על זה יותר בכיוון של מבחן חברתי: כמה מאות שנים אחורנית, כשהיה קשה להשיג מזון, השמן היה יפה. היום, כשאין שום בעיה לפטם את עצמך, הרזה הפך יפה. הנורמה של מראה יפה מייצגת את מה שצריך להתאמץ כדי להשיג.
אני יודע זאת היטב על בשרי, תרתי משמע: כדי שלא תצמח לי גבעה קטנה מתחת לחולצה, אני מחוייב במאבק תמידי בפיתויים שונים ומשונים. או סתם לא ליפול לחטיפים ושטויות, ג'אנק פוד ושאר מרעין בישין. לא להתמכר לשוקולד, לא להתפרע עם שמנת באוכל, ולשים לב היטב כמה אני מכניס לפה מכל דבר.
והאמת היא, שבמאבק הזה אני תמיד מפסיד. הגרף תמיד ייקח כלפי מעלה, עד שמגיעה הנקודה שצריך לסחוב אותו, קצת בכוח, כלפי מטה. לזה קוראים דיאטה.
וגם אותה צריך לעשות בעדינות. היא לא עונש על החטאים, אלא בסך הכל אקט טכני של שינוי מאזן בין מה שנכנס לפה למה שהגוף צורך. גם במהלכה יש נפילות לפעמים. קופסת עוגיות יכולה להעלם תוך עשר דקות. ביס קטן מהעוגה יכול להפוך לכל החתיכה. או למה רק אחת?
מה שאני מנסה לומר, הוא ששמירה על המשקל הוא מבחן מתמיד ליכולת שלך לשלוט בעצמך, לממש את השליטה הזאת לאורך זמן, אבל גם בסופו של דבר לסלוח לעצמך על האנושיות שלך. זאת היכולת לתת לעצמך מספיק פינוקים כדי לא להגיע לאטרף של זלילה, ומצד שני לא להיסחף איתם לרמה של עלייה במשקל. הנתון הפשוט הזה, של מבנה גוף, מספר משהו על היכולת הזאת לדבר עם עצמך, עם הגוף שלך ועם החולשות שלך.
ונכון, זה ממש לא מדע מדוייק, וגם ממש לא מעניינת אותי האנליזה של מה זה אומר אם מישהו נראה ככה או ככה. בעיקר לא נכון לומר, שמי שמצליח לשמור על המשקל הוא בסדר גמור. ממש לא.
אבל מה שיותר מעניין הוא מי שלא מצליח. כי דווקא מתוך הנקודה של מי שכן מחזיק את העניין הזה בשליטה (בטווח הארוך), אני מבין שלא הייתי מצליח בכך, אלמלא הכרתי בצרכים שלי. שום דיאטה לא היתה מצליחה אלמלא ידעתי לשבץ בה, ביודעין ומראש, איזה מילקי לסוף היום, או משהו טעים, ולא בהכרח מבוסס קולורבי, אי שם בצהריים. האמנות של שמירה על שליטה, כרוכה באמנות של לדעת עד כמה אשפר להדק את החגורה.
וזאת הנקודה שבאמת רציתי להגיד: אם אתה לא מצליח להשתלט על עצמך, כנראה שאתה לא יודע להאכיל את המפלצות הקטנות שבך. ועד שלא תכיר אותן ותעשה איתן שלום, החיים נעים בין הרעבה עצמית לייסורי מצפון.
והפוסט הזה לא באמת על אוכל ומשקל.
לפני 15 שנים. 28 במרץ 2009 בשעה 11:37
