יומן קריאה

יש את הקטע הזה, שהאח הקטן בא להציץ מה עושים האח הגדול והחברה שלו שם בחדר. חתיכת מטרד, למען האמת. אין לו מספיק הורמונים בדם בשביל להבין באמת, על גופו שלו, מה בדיוק עושים שם השניים בשעות הלילה הקטנות, ולמה הקולות שבוקעים משם אינם של כאב, אלא הנאה. למה להתנשק זה כיף ומתי לזיין זאת ממש לא קללה.

אבל הוא רואה, והוא שם. הוא אומר דברים, שבעוד מעט זמן יבין שלא היו במקום. הוא סקרן ללמוד ולהכיר את הדבר הזה שמתחולל קרוב כל-כך, אבל עדיין כל כך רחוק ממנו. גם קצת מפחדים עליו. לא ברור האם ילד אמור להחשף לדברים האלה. האם הוא צריך לדעת. האם נשמתו לא רכה מדי עדיין.

הוא חמוד אבל מציק. הוא חכם אבל עם טאקט של פיל. הוא אומר בגלוי את מה שהרגישות מחייבת לשתוק עליו. בסוף הוא לומד לשמור על פרופיל נמוך, ולהתבונן מרחוק. למצוא את המקום שממנו לא מבחינים בעיניו הבוחנות, בנוכחותו המסוקרנת. לשמור על המרחק שמאפשר את השקר העצמי ההוא, שהוא לא מבחין ולא יודע.

בסוף הילד יגדל ויבין. ככה זה תמיד. לגביי, כנראה שההורמונים המתאימים לא יגיעו. אלה שגורמים לך לחפש ריגושים מסוג אחר. ואני עדיין לא החלטתי האם אני רוצה את ההורמונים האלה או לא. האם אני מפספס עולם שכולו טוב, או כזה שחיים בו אנשים עצובים. ובעיקר, האם זה בכלל משנה מה אני רוצה בעניין הזה.

ובינתיים אני שומר על פרופיל יחסית נמוך. פה ושם מעצבן מישהו, ויש גם כאלה שסולחים לי. מי שבוחר לפנות אליי, שלא יבוא בטענות. לרגע לא הסתרתי מי אני ומה אני.