ועכשיו מיומן קריאה ליומן כתיבה. כתיבת תגובות לבלוגים, כמובן. היום הצלחתי לעצבן מישהי כהוגן, ובצדק היא התעצבנה. זאת אומרת, יכול להיות שהיו עוד כמה שהתעצבנו, ואני לא יודע על זה. האחת הספציפית הזאת הגיבה. היה לא ממש נעים.
בחיים האמיתיים אני בן אדם ממש לא מעצבן. בחיי. בעולם הוירטואלי, לעומת זאת, יוצא לי לרשום מדי פעם תאונות קטנות. וכן, אני יודע שיכול להיות שמה שאני כותב כאן בבלוג הזה ממש יכולים לעצבן כמה אנשים. אבל במרחב הפרטי שלי אני עושה מה בראש שלי.
היתה לא מזמן תוכנית בשם האח הגדול, למי שהיה על פלנטה אחרת. היה שם איזה קטע של לבהות לאנשים אחרים לתוך החיים 24 שעות ביממה. ואחרי חודש-חודשיים של צפייה כזאת בבן-אדם, אי-אפשר אלא להרגיש אליו כאילו אנחנו מכירים מימים ימימה. אז זהו, שזה מאד חד-סטרי, העסק הזה. עד כמה זה הזוי, אפשר היה לראות, כאשר שני המגישים נכנסו בעצמם לתוך בית האח הגדול, ולא ידעו בדיוק איפה לשים את עצמם. הם ידעו הכל על האנשים, הם הרגישו אותם, הם היו קרובים אליהם בנפשם, אבל לא היה להם מושג מה לעשות, כשאותם דיירי בית פשוט עמדו מולם.
ויש, כמובן, אותו אפקט עם בלוגים. שורות אחרי שורות של תיאוריים הכי אישיים בעולם, וככל שאני קורא אותם יותר, מתעוררת אותה אשליה של היכרות מימים ימימה. ואיתה נופלים כמה מחסומים, שעוזרים בחיי היום-יום לשמור על כולנו מפני התנהגות אישית מדי כלפי אנשים זרים.
וכך נולדה לה תגובה לבלוג שהיתה ממש לא במקום. וכשאני חושב על זה, יש מצב שהיו לי עוד אי אילו.
אז אני אאלץ להמשיך לשנן שוב ושוב: אתה לא באמת מכיר את שפרה, וגם בובליל לא יסכים לתופף לעצמו על הכרס מולך. אני אעבוד על זה. מבטיח.
והתנצלות כלפי הנפגעים עד כה.
לפני 15 שנים. 12 בפברואר 2009 בשעה 1:25