מאוד שקט כאן בראשון בבוקר. וכשאת שומעת את הנשימות של השחפים, אפשר לנוח בידיעה ברורה שלא יקרה כאן היום כלום.
מחר ציריך תלבש חג לכבוד ה Zürcher knabenschiessen המסורתי (המאה ה 19׳), שמזמין בני 13-17 לתחרות ירי ברובים שמושאלים מהצבא. כי נחוץ להכשיר את הנוער השוויצרי לאתגרים הרבים שיעמדו בפניהם בעתיד הקרוב, עת יתגייסו ויעמדו בפני אויבים מבית (פרארי קליפורניה, או פורשה 550 ספיידר), ומחוץ (סופש מונקו, או לונדון). בין שלל התחומים שמשיקים בין ישראל לשוויץ, לרבות דמיון אקלימי ותרבותי, חובת השירות הצבאי בשתי המדינות ממצבת את שוויץ במקום טוב במדד הסגידה למסורות מטומטמות, משל היתה מדינה יהודית (ודמוקרטית).
הפריבילגיוּת שלי מעולם לא נתנה לי להתבלבל. כשאני מתנערת מכל מה שהגיוני, מתבקש ופרוס לרגליי, אני נוסקת. למעשה, תמיד בחרתי בנתיב המסומן ״דרך ללא מוצא״, וחרשתי בעגלתי כדי למצא חידתי. ומה מתוק מדבש.
אני משתדלת למקד את עצמי במה שחשוב וטובלת מאזן גירויים מוגזם בקצת דבש, להדביק קצוות פרומים, ולעילוי נשמת השנה החדשה שכבר מרגישה קצת מרופטת.
הוא גילה אותי בשוויץ אבל יצר בעבורי מרחב וקטורי מוגדר. אני משתוללת, נמעכת אל בין המערכות, נדרכת וננצרת רנדומלית כשהוא צופה בחיוך נמהר מעבר לקו הגבול.
אני לינארית כשהוא בקצה. הוא עומד בקצה המסלול וצוחק כל הדרך אל הכישלון שלי. והכישלון ידוע ומוכתב מראש. אין כאן דרך אחרת ואין צורך אחר. אני ממתיקה סוד עם הפטמה המיוסרת שלי וטובלת גם אותה במתוק.
וכשהוא נכנס מאחורי, מלפני ומצדדי, הוא העומד. ואז הכל במקום. הקוביה הזו מאורגנת לצורתה היסודית. הגנרית. כזו שהונחה על המדף בחוסר עניין. חומר- אנטי חומר. אציל וחסר צורך. וכשהוא הולך הוא מקפיד לקחת איתו חלקיק אלוהי. ואז המאיץ שלי משתתק, מנגנון השבירה הספונטני שלי מופר, מתקן הכיול משתבש, האיזון דועך.
you won’t find reasonable men on the tops of tall mountains,
אני חורזת לעצמי.
וקדה.
לראשון; והאחרון.
L
