הימים האחרונים צבועים אדום עז. 11% בשבוע לא הולך ברגל. זה הסינים, אני מסננת לעברו. הפסקתי לעקוב, הוא עונה, משכתי לפני. ואני שוב מנסה למכור את השיט שלי, אתה שומע? רואים רחוק רואים שקוף. וכל פוזיציות השורט האלה, אני מנסה לדבר אל ליבו, לא מעידות שום דבר טוב על בני אדם. אנחנו מתרגשים מדימום רגעי ומקווים להנות מפירותיו. הוא שולח לי עוד מאמר ומבקש לדעת מה דעתי. אני מביטה בו בהשתאות מדומה, את מי מעניינת דעתי. אז אני מתחילה לנאום לו על יצירות האמנות שתלויות לנו בבית כמו חצר אחורית של מוזיאון כושל. תכלס זה לא ואן גוך אבל גם לא מאייר חולף ברחובות ברלין. איפשהו בתווך. ואני מקשה, אתה בודק כל שעה, או שבוע מה עלול להיות ערכה של היצירה שמעל לפסנתר, או זו שבשירותים? אתה קם בלילה כדי לשתף ולראות איך לפדות או להנזיל את הנכסים הצבעוניים? לא. אתה יודע את הערך שלהן You no longer need validation אני מוחה. וכנראה בעצם צועקת אל קירות ערומים. אבל הם לא ישמעו. הם לא מעוניינים לשמוע. אז אני תולה עיני למעלה. שם יש כחול נצחי. כחול שוויצרי קיצי. זה מה שאני. זו מי שאני, מתוקף עצמי. ולא מכורח ערכי המזדמן בשוק חלפני גפרורים משומשים.
