הוא חוזר על זה וחוזר על זה שוב ושוב כמו מילות קוד של מהפנט מדופלם בתהליך האיטי הזה של ניסור האישיות לגורמים קטנטנים שמיועדים לפירוק והשמדה (רובם), serving the unknown. ואז הוא חוזר ואומר שיבה וקלי וכשהוא מגלגל על הלשון את המילים destructively painful, אני כבר בעולם אחר. יש כאלה שצריכות 199 מלקות לנחות בסאב ספייס. אני בספייס שלו/שלי כבר יותר משלושה וחצי ימים רצוף. והוא בכלל במרחק של תשעת אלפים וקצת קילומטר. מלא ספייס בינינו. ערימות. זה לא מפריע לו להתיישב באלגנטיות על שולחן הבלאק ג׳ק ולשגר משם בדיוק מופתי הערות אינטנסיביות בנוגע למחדלים שהביאו אותי הלום. הוא גם לא חס, הוא אול-אין. שם מישהו אולי מפסיד את המכנסיים, כאן אני מפסידה שלוש נשימות רצוף. לא משהו שרבים וטובים לא מתו ממנו בחן ובשקט קודם. אבל, אפילו את התענוג הזה הוא לא מאפשר. הוא שולח אותות להנשים עם full spec, מחמיא. גם על זה הוא חוזר במונוטוניות מוזרה לתוך טקסטים קצובים וזה באמת מצליח להחזיר נשימה וזה קצת מבאס. הוא כמובן יודע. לא עוברות שלוש דקות והוא מזכיר לי, אנחנו כאן ילדה, to serve the unknown, נכון? הוא שואל. לא כדי לקבל תשובה. והדרך הזו שבה הוא מייחד לעצמו מקום לידי בזחילה המשפילה אל הטירוף שלרגליו, מחזירה אותי לספייס הבלתי נגמר הזה של הבוקר של אחרי של הלילה שלפני של הבוקר שאחרי.
מונק, כמובן
