שמם של שלושת החורים הקדושים הולך לפניהם. באמת, מעולם שלושה חורים לא ידעו עדנה כמו בכלוב. אבל אפשר לסמוך על Q שהוא לא יסתפק במוכר, הצפוי והידוע. וכך הוא מבשר לי בחיוך אגבי לגבי היעד לסופש. אנחנו שועטים ערב שבת לכיוון אתר של מקלות, כדורים קטנים לבנים ו- לא פחות מ- 18 חורים, הוא מסכם, ומייד מבקש לוודא שארזתי נעלי הליכה/ריצה טובות. זה כשלעצמו מלחיץ שכן אני בכלל רגילה לארוז תחתוני פיתוי/זיון טובים. ובשילוב עם האינפלציה בחורים, אני תוהה לאן זה לוקח אותנו. Q מופיע בדיוק בשעה שהוא קבע עם ה- Q מוביל המעושן שלו. נסיעה של לא יותר משעה מביאה אותנו אל פאתי לוצרן. פניה קטנה ימינה מכביש משמים ולמולנו מתגלה נוף פתוח אל פסגות הרים מרוחות שלג דק שנמס בחום המפתיע ישירות אל האגם, ומעל, מבנה שכאילו הורם מהנוף בלי להזדקר יתר על המידה. אני בולעת 'וואו' גדול כדי לא להישמע עירונית מסריחה, ודוהרת אחרי Q. הוא בתורו, מוודא שוב את קיומן של הנעליים ההן ואפילו מבקש לראות אותן בזמן שהוא מזכיר לי, כדורים קטנים לבנים, מקלות, ו- 18 חורים. כל זה כנראה לא הספיק, כי התיק השחור הגדול של Q נשלף גם הוא מהבגאז' המאורגן מדי שלו. חשש כבד זוחל בי כבר יומיים ששום דבר טוב לא יכול לצאת מסופש שמתחיל בנעלי ריצה, כדורים קטנים לבנים, מקלות ו- 18 חורים. מצד שני ליד Q דברים תמיד נראים אחרת.
כשהוא מוביל אותי למרפסת החדר המינמליסטי אך אדיר המימדים שנדחפתי בו, הבנתי קצת יותר את גודל השעה.
Q לא הכריח אותי לשחק גולף באותו סופש. בסהכ, יש לו שם לתחזק שם יש להניח. במקום זה הוא לקח אותי לטיול שורשים. היו שם נקודות חבויות שהוא ברח אליהן עם חברים לעשן בתור ילדים שוויצרים מעצבנים, מועדון הפאנק שאירח לו השראה, מסעדה נסתרת של אישה קטנה עם חיוך גדול וטפאסים ללקק את השולחן. הוא נכנס והחיוך הגדול ממילא שלה, התרחב ותפס את כל גודלו של המטבח הצר. והיו עוד הרבה שפיספסנו כי הלוז נדפק.
גם החורים. שלושתם. ובזה כאילו לא היה שום דבר חדש, אבל כשחזרנו הוא אמר לי,
"everything changes while all remains about the same"
