אבא שלי מאוד קשוח. מה זה קשוח? כזה שאין לו מושג שאחרי שהוא אומר ׳לא׳, אני לא מעזה למצמץ פעמיים. אני לא בוכה או בועטת. ׳לא׳ של אבא זה לא דבר שכדאי להתעסק איתו. אבא שלי לא אלים. בכלל לא. הוא אוהב לאהוב את הילדה שלו ברכות הכי חמימה ואינטימית שניתן לדמיין. אבל כשאבא אומר ׳לא׳, אין סדק לחמוק דרכו. ׳לא׳ של אבא הוא כל כך סופני שאם אסתכל בעדו כנראה אבלע כמו לתוך חור שחור שלוקח אליו את כל מה שמעז להתקרב לתחום השיפוט של ה׳לא׳ שלו. ה׳לא׳ של אבא כל כך וודאי וסופי שהוא מניח את כל הספקות בצד. ואבא לא צריך לומר ׳אם לא תעשי ככה וככה יהיו השלכות מהגיהנום׳. או לא לא. ה׳לא׳ של אבא הוא הגיהנום עצמו. אם אבא נדרש לומר ׳לא׳, כבר פתחת את שערי הגיהנום עלייך. כדאי שתתעשתי ותתיישרי תוך מיקרו שניה ולפני שהוא מספיק לנשוף את האוויר שכלוא בריאות המעושנות שלו. ה׳לא׳ של אבא מוציא משלוותו גם את אחרון השנטריסטים לכיוון הקשב מתוח. הקטע הוא שאבא בכלל לא מודע לזה שהוא קשוח. כי ׳לא׳ של אבא ככל שהוא קטטוני, הוא מלא רגש, חמלה ואהבה. הוא ה׳לא׳ הכי מסמם שגורם לי לשכוח לרגע מה בכלל עמד על השולחן, רגע לפני אותו ׳לא׳. אבא מחייך לפני שהוא מפטיר ׳לא׳. אני מחייכת שניה אחרי. ומאז כל הזמן.