המסע שלי

ואני בכלל דפוק  

לוקח קשה משהו קטן

רוצה שיהיה רק טוב ונקרע מהמחשבה שמישהו עוד פגוע ממני  

תוהה אם זה מתקפה מכוונת היטב

אבל בסוף עוד לילה ללא שינה, עוד כדור, עייפות 

ולבד קטן...למרות שאתם לצידי. 

את יודעת?
זה התחיל כנראה מהשנייה בה התחלנו לדבר, לא משנה אם זה היה בהודעה או בשיחה, לא משנה אם ישבנו בבית קפה קז'ואליים לגמרי.
התחלתי לאסוף פרטים.
ניתחתי ועיבדתי כל תגובה שהבאת לי, כל פרץ כעס שראיתי וכל פעם שהתגלגלת מצחוק או החלטת שמתאים לכתוב יותר "חח" מהרגיל.
כזה אני, אני תמיד מעבד ומנתח פרטים, זה הברכה והקללה שלי.
כשאני נשלט זה המקום היחיד בו אני מקבל קצת שקט מזה ונרגע.
כשאני שולט, זה המקום בו אני יכול להשתמש בפרטים האלה.

אני לא אעמיד פנים שאני איזה מאסטר מהולל שיכול לצפות את התגובות שלך מראש, זה יהיה שקר, ורוב הפרטים שאני שם לב אליהם לא נשמרים בזיכרון לטווח ארוך, אבל לאט לאט משהו בי מחזק את הפרופיל שבניתי לך בראש שלי.
אני לא שולט על, ואני כנראה לא אוכל לענות על הרצון שלך להגשים איזה פנטזיית פורנו מטורפת ואגרסיבית, זה מתאים לאחרים, אבל אני עדיין רוצה שתבואי שתתני לי הזדמנות,
אני לא יודע בוודאות שאצליח להשפיע עלייך אבל משהו באינטואיציות שלי לגבייך פשוט מתברר כנכון כל פעם מחדש.
בכל פעם שיצא לי לשלוט הנפש שלך עניינה אותי, לא שום דבר אחר.
הצרכים האפלים שאת מוצאת בתוכך, הדברים שאת רוצה ומבלבלים אותך, אני רוצה להעניק לך אותם מבלי לפגוע בך.
הנפש שלך, איזה דבר מהמם,
אולי ניגשתי אליה בעזרת הגוף, אולי האדמתי לך את התחת המהמם שלך, אבל זה היה במטרה שנפשך תהיה קצת יותר חופשית.
אולי דרשתי ממך ציות והקפדה על הפרטים, אבל זה היה כדי שתסמכי עליי ליום בו תמצאי אותי נוגע במקומות רגישים, ביום הזה ארצה שתסמכי עליי שלא אעשה שום דבר לרעה.
אולי גרמתי לך לערוג אליי, לגופי וליחס שלי, אבל זה היה כדי לספק לך יצר אפל כלכך יפהפה.
אולי השקעתי זמן ניכר בלהביא אותך לאורגזמה, אבל הכל היה במטרה שגם הגוף שלך יחווה פורקן.

אני לא אעמיד פנים שאני משהו שאני לא,
אני לא אסתיר כמה עונג יש בלראות אותך חשופה בפניי מתפתלת מהקשירה שלי,
אני לא אסתיר ממך שאני גם נשלט,
אני לא אתן לך את התחושה שאת הולכת לחוות סרט פורנו בדירה שלי,
אני אומר לך את זה בישירות,
אני חושב שאני יכול לעשות לך טוב,
אני בטוח שאני יכול ללמוד אותך ולהשתפר איתך ממפגש למפגש,
אני מכוון לכך שהחיבוק שאחרי ישלח אותך לפרץ רגשות משחרר,
אני מאמין בעצמי שאת יכולה לצאת מהדירה שלי כשאת מעופפת ומחויכת.

אז בואי,
בואי נעשה את יחד ונעשה את זה פאקינג טוב.
זה יכול להיות מדהים אם אזכה שתכרעי ברך בפניי...

היה לילה פסיכי! 

והיה כיףףףף

מדיקל פעם ראשונה, חוויה מטורפת...

חוויות בהמשך! 

קמתי בבוקר,
טעיתי טעות שגררה אחריה אימה שלא הכרתי כמותה, אך טעותי נסלחה במידת מה.
המשיך ליום כיפי וקליל איתה( : 
קנינו צעצועים טובים
אכלנו
שתינו
צחקנו
ועכשיו אני נרגש, נרגש מהערב...

בעיקר בגלל מה שהיא אמרה שיקרה הערב...
יוצאים לדקא ודאנג'ן הערב!
אמאלה!
טוב, תכלס, נרגש מצפה ומפחד גם יחד...

#פורק

ואולי יום יבוא
ואהיה העוגן של עצמי
ואולי יום יבוא
ואפסיק להישען על אחרים
ואולי יום יבוא
ואפסיק להיתקע על העבר כלכך
ואולי יום יבוא
ואצליח לעבור תקופה ארוכה ללא בכי
ואולי יום יבוא
ודברים מרגשים כמו שקרו היום לא יפחידו אותי עד כדי דמעות
ואולי יום יבוא
ואפסיק להרחיק אנשים שקרובים אליי
ואולי יום יבוא
ואשים קצת יותר זין
ואולי יום יבוא
ואפסיק לחפש ככה צומי
ואולי יום יבוא
ואדע להעריך את עצמי על הדברים המדהימים שמתרחשים בחיי
ואולי יום יבוא
ואוכל לשמוח בשבילם
ואולי יום יבוא
ואולי
יום
יבוא
...

אני פוקח עיניים, מטושטש מאירועי ליל אמש, מתחיל לזהות צורה, מזהה את המיטה מעליי ואת הקיר לידי, נזכר שאני על המזרון והיא ישנה על המיטה, תחושה שנוסכת בי צמרמורות תמיד.

אני קם, משפשף עיניים, מתניע את היום לאט כשהמראות מהלילה הקודם מתחילים לחזור לי, על המיטה ישנות 2 הבחורות המהממות איתן ביליתי, אני מתעכב קצת על הגוף המהמם של המלכה שלי, (מודה)

אני כל-כך אוהב את הסיבוכיות הפשוטה בקשר שלנו, מצד אחד מבלבל מצד שני כל-כך הגיוני, אין בינינו מגע מיני, אין בינינו מגע כלל, והמגע שיש נוצר ביוזמתה, וקורה בעיקר בסשנים וכשהוא קורה, לא משנה אם המרפק שלה שפשף אותי או שהיד שלה מונחת על התחת הבוער שלי לאחר סט הצלפות, המגע שלה תמיד מטריף אותי, אולי כי הוא כל-כך נדיר.

את הבוקר אני מבלה בארגונים, מחזיר את כל הדברים למקומם, מסדר את השוטים בהם היא השתמשה עליי, פורק את הדברים שהיא ביקשה שאקח, מנקה את השולחן ושוטף את הכלים איתם אכלה את המאנץ' לאחר המסיבה, ואני שם לב למשהו מוזר, אני רגוע, אני לא לחוץ משום דבר, אני לא מנתח מצבי קיצון, אני לא חרד ולא תוהה אם אני רוצה להמשיך לחיות.

בזכותה.

 

הכאב הצורב שלה,

לעומת הנדירות של המגע שלה,

המתח שהכאב שלה עושה לי,

אל מול הרוגע שהמגע מעניק לי,

הקטנות הנעימה שאני מרגיש כשאני מחבק לה את הירך,

לעומת ההשפלה המבלבלת כשהיא מאפרת לי בפה,

ההצלפות,

ההתכווצות שלי והתנוחה שאני חוזר אליה מבלי שתבקש,

החגורה,

הקולות שהיא משמיעה שנשמעים מעל המוזיקה בדקא,

השטן,

הצריבה הנוראית שלו והקושי שלי לעמוד בסדרת הצלפות ממנו,

הכפות עץ שלה,

והShow שהיא יודעת לתת איתן

הצעקות, האנקות, האזיקים,

הברך שלה בועטת לי בביצים,

היד שלה שמלטפת לי את הגב וכמה אני עף מזה

האנשים שמסתכלים עלינו,

החיבוק שלה שמכיל את הרעש שלי,

המילים שלה "אני גאה בך", שמעיפות אותי כל-כך גבוה

 

אלה מעניקים לי רוגע בבוקר של אחרי, אני מסדר את הבית כמעט בריחוף, נעים לי, נדיר לי התחושות האלה, שאני לא בסטרס מסוים, וכשהיא בחיים שלי הזמנים שאני זוכה לרוגע מתרחשים לעיתים תכופות יותר.

 

הרגע במועדון אחרי אפטר קייר מושלם,

החברה המשותפת מסתכלת עליה,

ואז היא מסתכלת עליי,

היא רואה לי בעיניים,

היא מכירה את הנפש שלי כל-כך,

יודעת לאיזה מרחקים אלך כדי לרצות אותה,

היא מקפלת אותי על ארבע, תחת מולה ומול החברה,

היא מעניקה לחברה את הרשות,

ידיים שונות,

גלגל כאב,

ציפורניים,

הרגע שאני לא באמת יודע מי נוגעת בי כרגע,

ואין ברגע זה שום בהלה, אני בוטח בה בעיניים עצומות.

התחושה הטובה, של ההענקה הזאת,

התחושה שהיא מכירה אותי כל-כך טוב,

יודעת בדיוק את הגבולות שלי,

והיא העניקה את הרשות למישהי אחרת להכאיב לי, וואו,

תחושה מטריפה ומערפלת, עוד פעם ראשונה בחסותה.

 

הסידורים נגמרו, אני מוצא את עצמי על הספה, הבנות עוד לא התעוררו, מחפש תעסוקה, חושב לפתוח רשת חברתית אחת, מוותר, חושב להיכנס לצ'אט של הכלוב, מוותר, עיני נחות על ספר, ואני לוקח אותו נשכב על הספה ומתמכר לסיפור, הרבה זמן זה לא קרה, שאני מספיק מאוזן כדי לפתוח ספר וליהנות ממנו, תחושת הרוגע עוטפת אותי ואני פשוט נרדם לשינה מתוקה, שינה שכמותה לא חוויתי יותר מדי זמן.

 

מחשבות מפליגות

דאנג'ן,

עברנו מועדון,

מוציא לה את הנרות,

אני במיקום מרכזי, כולם מסתכלים,

הנרות דולקים,

הספאנקים מחממים,

ההצלפות מכווצות,

המגע המטריף שלה משחרר,

אני צף,

מטח ראשון של שעווה שולח אותי לסדרת רעידות,

ההצלפות מטיסות חתיכות שעווה יבשה לכל עבר,

אני נכנס לספייס,

מכור למגע שלה,

השעווה גורמת לי לצווח,

המגע שלה מעגן אותי למציאות,

היא מתמרנת לי את הגוף,

היא שולטת לי בנפש,

עוד שעווה עליי ואני נאנק בצווחה משחררת,

הקולות נבלעים במוזיקה מסביב,

מאחורה אני רואה אנשים צופים בנו,

האפטר קייר, הישיבה לצידה, הליטוף הקטן,

שאחריו הגיע עוד אתגר אותו עברתי רק בזכותה,

אולי לא היה נראה כך כלפי חוץ,

אבל בפנים ניצחתי עוד מאבק בזכותה.

 

אני מנומנם, רגוע, יודע להעריך את הרגע הזה, לאחר כמה שעות אני שומע אותה קמה, אני כבר יודע להעניק לה בוקר ראוי למעמדה, היא חולפת לשירותים, אני שואל "קפה?"  היא עונה "קפה" ואני קם בהתרגשות להכין לה.

 

תודה לך, על הכל.

 

 

שונא את זה. 

להתכווץ כשאני רואה את השם שלה.

לראות את החסימות אחת אחרי השנייה. 

לחשוב שפגעתי. 

אני רוצה לתקן. 

למנן.

לפחות שיהיה טוב. 

לקחתי קצת מרחק מהכלוב מתוך ידיעה שאחזור,

מתוך רצון להישאר חברים.

יש מלא רצון. 

מלא חרטה מצד אחד.

וחוסר הבנה אם כלכך פגעתי שמגיע לי יחס כזה, הרי בסוף ניסינו וזה לא התאים... 

וגם המון געגוע לאדם כאדם... 

לקחתי קצת מרחק מהכלוב מתוך רצון לחזור...

אבל האם עוד יש לי מקום פה? 

זינקתי מהמיטה ברגע שהשיחה הסתיימה נחה עליי מוזה להמשיך את הפוסט, ידעתי שאהיה חייב להמשיך אותו ולא משנה כמה זמן עבר מהחלק הראשון או מהזמן של הסשן.

 

חלק א'

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=790348&blog_id=43294

 

בסוף חלק א' הייתי על ארבע עירום על השטיח.

 

אני נושם כמה נשימות עמוקות, היד שלה מונחת לי על התחת, הליטוף שלפני הסערה, אני מצטמרר בלי שליטה, המגע שלה כל-כך מעיף אותי, ואז הכאב התחיל להגיע, היא מחממת לי את האזור, אני מזהה, היא עוברת בין הכלים שלה, והקולות שיוצאים ממני מביכים אותי, אני רוצה לדעת מה עובר אצלה בראש, האם הקולות שאני פולט נעימים לה, האם היא נהנית מהם, אבל היא שקטה, לא מסגירה לי כלום.

היא מתחילה לדבר הקול שלה חלק, קורע את הדממה שעד אז הופרעה רק ע"י גניחות והצלפות

"הכעס שלך" היא מתחילה "אתה חייב ללמוד לשלוט בו" ומצליפה.

"אבל..." מלמלתי מלמטה, "אני לא כועס הרבה, את יודעת שבכעס שלי אני שולט פאקקק" נקטעו המילים ע"י הצלפה

"פעמיים אתה יצאת מאיזון לידי, פעמיים!" היא אומרת ואני מתחיל להתרגז

"די נו" מחיתי בתוקף "את יודעת שזה היה מצבים קיצוניים ועל הכביש, זה המקום היחידי שזה קורה לי"

במאית השנייה אני מרגיש את הגוף שלה עוטף את שלי, מרגיש את חום גופה ואני מצטמרר מהקרבה הפתאומית, והיא מרימה את הראש שלי ואומרת בשקט "סעמק! אתה זוכר שפלטת את זה?"

"כן" אמרתי בשקט ורעד, מודע כמה טעיתי אז כשהמילה נפלטה ממני.

היא התרחקה באותה מהירות שהופיע לידי וצריבת השטן הורגשה שוב "כן מה?"

תיקנתי את עצמי, והוספתי את כינוי השליטה שלה, אני כל-כך אוהב לקרוא לה ככה אבל זה מביך אותי ממש.

"אתה חייב ללמוד לאזן את עצמך, אפילו כשאני אומרת לך לעשות משהו אתה פולט כעס"

"אבל באמת, שזה לא..פאקקק" שוב צליפת השטן קוטעת אותי.

"אל תענה לי, אתה כבר יודע מה העונש שלך" הקול שלה משלב קור וחום.

"כן..."

סדרת ההצלפות לא איחרה להגיע, היא מחליפה כלים, בכל הצלפה אני סופר ומוסיף את מילת הכינוי שלה, בכל עשר הצלפות היא מרגיעה אותי, ותוך כדי היא נושאת נאום, בין ההצלפות:

"אני יודעת, שכאב מאזן אותך, אני יודעת שכל הרגשות שלך עוברים כשכואב לך, אבל לא תמיד אני אהיה שם, אתה חייב ללמוד לאזן את עצמך, וחייב להתחיל להתגבר על הכעסים שלך גם כשאני לא לידך, אתה מבין?"

"כן..." גנחתי בין הצלפה להצלפה.

"פעם הבאה שאתה מרגיש שאתה מוצף, אני רוצה שתחשוב על הכאב שלי" סלש! הצלפה בעוצמה חזקה הוטחה עליי כאילו כדי להחדיר את המסר טוב.

 

היא ליטפה אותי, אמרה כמה שהיא גאה בי, ואני כהרגלי מתעופף מהמילים שלה, אני כל-כך אוהב שהיא גאה בי, לפתע היא קמה ואומרת לי "תגיד לי תכונה טובה שלך"

אני נזרק שוב, אני רוצה את המגע שלה שוב, קשה לי לומר את הדברים האלה, "לא יודע" אני אומר.

סוויש! אני שומע את השטן ושנייה אחרי זה מרגיש את הצריבה "תגיד" היא אומרת קצרות,

אני שותק, סוויש! אני נרתע מהכאב, אבל קם לתנוחה שוב, הדמעות כבר בעיני, אני לא רוצה להגיד, עוד הצלפה אחת ועוד שכנוע אחד ואני נשבר ואומר משהו טוב עליי, משהו קטן שקל לי לומר, והיא אומרת "עוד" וממשיכה להצליף, כל הצלפה אני צריך להגיד משהו, התוכנות השטויות אוזלות לי, ואני מחפש בעצמי עמוק, מוציא עוד משהו שאני אוהב בעצמי, הכאב משחרר אותי, הדמעות שלי שזולגות בלי שליטה ממיסות כל התנגדות שיש לי, אני נתקע, אין לי יותר, היא דורשת עוד ומצליפה עוד, הקול שלי נשבר, היא נוגעת במקום כל-כך כואב בנפש שלי,

היא מרגיעה מהכאב בליטוף, היא פתאום אומרת לי "אתה מדהים, אתה יודע את זה?" אני מתפרק, לא מחזיק את התנוחה יותר, נשכב על השטיח, לא עונה לה, אבל מתייפח, היא ממשיכה לאזן את התחושות שלי, המילים שלה מפרקות אותי, הכאב והמגע שלה מייצבים אותי.

"תגיד את זה" היא אומרת בשקט

"לא יכול" אני אומר בגמגום

"תגיד" היא אומרת שוב, מצליפה עם החגורה.

הדמעות זולגות, הנפש שלי במאבק, אני לא רוצה לומר את זה, זה קשה לי, לא רוצה,

עוד הצלפה ועוד הצלפה, אני צף באזור שהיא שומרת אותי בו, הקושי מפיל אבל היא מחזיקה אותי, אני לא רוצה לומר את זה, לא מסוגל...

אחרי עוד ערפל לא מוסבר של הצלפות ובכי, ורגשות והמגע המטמטם שלה, אני פולט בשקט

"אני מדהים"

היא כאילו לא שומעת ואומרת לי "יותר חזק"

אני מנסה לברוח לתוך עצמי, לא לומר את זה שוב, אבל היא דורשת וממתינה

"אני מדהים!" אני מרים את הקול

"שוב" היא אומרת ומטיחה עליי הצלפה

"אני מדהים!" אני צועק ונשבר, בוכה בשחרור רגשות מטורף, מלא תמונות עוברות לי בראש,

ההצלפות שלה חוזרות, מתעלמת מזה שאני שוכב על השטיח ולא בתנוחה, והיא לפתע מתקרבת עליי, שוב חום גופה המנחם, היד שלה שמלטפת את האזורים שהאדימה,

היא אומרת לי "אתה באמת מדהים" וזה שולח אותי לעוד רצף של בכי משחרר

פתאום, לא יודע כבר איך זה קרה, אני נשען לה על הירך, והיא מלטפת לי את הראש, אני נרגע, מתאזן, ומחייך.

אני אומר לה:

"תודה מלכתי"

 

סשן פרטי - א'

זה נאמר בתחילת השבוע, ומאז לא הפסקתי לצפות לזה, סשן פרטי, לא פומבי אלא רק אני והיא, אני מודה שרציתי את זה כל-כך, אולי מהפעם הראשונה שהרגשתי את נחת זרועה והכלים שלה עליי, חשבתי על הצלילות, חשבתי על זה שהיא תשמע את הקולות שלי שהיא גורמת לי להפיק, חשבתי על איך שהמילים שלה יוכלו להרגיע אותי ולא רק המגע שלה...

כל השבוע וכל החוויות שסיפרתי עליהם הובילו לאותו רגע, היא חזרה על כך שביום חמישי זה יקרה, הציפייה והפחד בי גדלו וגדלו בכל רגע שהוביל לתחילת הסשן:
הרגע שבו החזקתי את הכוס עם השתייה, והמח שלי נתן פקודה ליד להעלות את הכוס לכיוון הפה, אבל זה פשוט לא קרה, קפאתי, מבטי עבר ממנה אל הכוס, ולא הצלחתי, השדים התחילו לצוף והדמעות החלו להעלות, ברחתי אל החדר שלי וקרסתי על הרצפה, רציתי לברוח ממבטה ורציתי להתפרק מצאתי את עצמי על הרצפה, בוכה בכי תמרורים אף אחת לא נכנסה אחריי ומשהו בי היה שמח מזה, לא עברה דקה והיא הייתה בחדר, מסתכלת עליי שכוב על הרצפה כשהיא יושבת על המיטה, דבר ראשון היא דרשה ממני לקום, מדהים איך גם בכל הקשיים שלי הקול שלה עדיין משפיע עליי ככה, היא ביררה מה קורה, שאלה, נתנה לי קצת לפרט, ואז אמרה בפשטות "קום, תיכנס לשירותים, תשטוף פנים, תתרענן ויש לך שלוש דקות לחזור אליי מחויך" המבט שלי קפץ באינסטינקטיביות לשעון כדי לא לחרוג מהזמנים למרות שניסיתי לומר מילים מתנגדות, היא אפילו לא הגיבה אליהן ויצאה מהחדר, "אני לא יוצא, לא רוצה" חשבתי לעצמי "זה לא עובד, זה לא יעבוד" עברה דקה, התחלתי לחשוש מחריגה בזמנים, יצאתי לשירותים, שטפתי פנים והתהלכתי בשירותים, עצבני, רוטט, "לא יכול לחייך עכשיו, זה לא כמו כפתור, אוף" המשכתי לדבר עם עצמי, עברה עוד דקה והתחלתי להרגיש את הלחץ, הסתכלתי על השעון, מדייק, ובדיוק לאחר 3 ד' יצאתי מהשירותים והתיישבתי לידה, היא קלטה אותי מתיישב ולא ייחסה לזה הרבה חשיבות, פשוט לקחתי את הכוס שלי, הסתכלתי עליה שנייה, ופשוט שתיתי קצת, ראיתי חיוך מתפרש על פניה, ועל פניה גם...
משם הערב התנהל בצורה אחרת לגמרי מלא בקלילות, צחוקים, קצת איפור, והרבה כיף.

יש בה איזה שילוב קטלני שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם, היא נותנת לי כמה רגעים להביע, היא מקשיבה, מבינה ומפנימה תמיד, היא אפילו משנה את ההחלטות שלה לפעמים, אבל היא לא נותנת לי לעשות את אחד הדברים שאני הכי טוב בהם, לחפור, היא לא נותנת לי להגדיל את השדים שלי, לא נותנת לי להסתבך בקשיים שלי, היא מבינה אותם, עוצרת אותי, מוציאה אותי מהסבכות שאני נכנס אליהם בעזרת השליטה שלה, מנערת אותי ואז כשאני מגיע שוב אל אותו אתגר, הוא פשוט כבר לא קיים.

הימים שביליתי איתה, מלאים לא בשליטה, אלא במעמדות, לא הייתה שליטה אינטנסיבית אלא פשוט היינו אני והיא, אני ותחושת הענווה הגדולה שלי מולה, והיא ותחושת המלכות שהיא מפיקה סביבה, כשהיא הייתה צריכה משהו עשיתי אותו, כשהיה לי שנייה הייתי פשוט מחפש איך לעשות לה את הזמן יותר נעים, פרחתי מזה, זה העלה לי חיוך קטן וחזק שהתמשך שבוע.

הרגע המטורף שבו מצאתי את עצמי ישן על מזרון למרגלות המיטה שלה.
הרגעים בבריכה, רגעי נחת וכיף, רגעים שאני והיא צופים על חתיכים, רגעים של שיחה מעמיקה, רגעים שאני מכיר אותה, רגעים שהיא מכירה אותי, רגעים שאני צוחק בקלילות איתה, ורגעים שהיא מסובבת לגברים את הראש (לאדם ששם לב לכל הפרטים הקטנים זו חוויה אדירה לצפות בזה)

הרגעים שהסעתי אותה, שותף בהתרגשות שלה, הרגעים שהתעוררתי משיחה שלה כדי לקחת אותה חזרה והרגשתי כל-כך גאווה, המאנצ'ים הליליים שלנו כשהיא מספרת לי את החוויות המטורפות שהיא חוותה, הזכות לעשות לה פן והרעד שמתלווה לכל מגע שלי בשיער שלה, וכשהיא אומרת "תירגע, השיער שלי לא נושך" ואני אומר לה "אני לא יכול להפסיק לרעוד ממך"

הסרט שראינו, שהתגלה כסרט כל-כך מוצלח, רגע הקושי הקטן שאני מרגיש שעברנו יחד, כל האוכל שאכלנו, הנסיעות שבילינו, הרגעים בהם חרגתי ממקומי והיא החזירה אותי למקומי.

כל אחד מהרגעים האלה הכינו אותי לסשן ביום חמישי, וגם הוא התחיל בצורה כל-כך רגילה, כל-כך יומיומית, ניתקנו שיחת וידאו מסוימת, היינו בטוב, אני סיימתי לסדר את הבית סביבה, בעיקר כדי שיהיה לה נעים יותר, והייתי מרוצה מהתוצאה, אמרנו שלום לאנשי השיחה סגרנו את המחשב, וכאילו בהערת אגב היא אמרה "תישאר רק עם הבוקסר תזיז את השולחן ורד על ארבע"

הלב שלי התחיל לדפוק, המבט שלה השתנה, וקצת פחדתי. הסתכלתי עליה בשוק, והיא החזירה לי מבט שלא הצלחתי לפרש, היא אמרה לי "נו" הידיים שלי נשלחו אל הבגדים שלי, הורדתי חולצה, הורדתי מכנסיים, ירדתי על ארבע על השטיח, עצמתי עיניים ונשמתי עמוק...

המשך יבוא...

הלכתי לישון עקום,

טרוד במחשבות,

אחרי שהיה לי יום מדהים,

הרבה מהיום הזה היה ככה מדהים בזכותה.

 

אבל הלכתי לישון עקום,

טרוד במחשבות,

מחשב דברים בראש,

נכנס לדברים שלא צריך להיכנס אליהם.

 

הלכתי לישון עקום,

טרוד במחשבות,

אבל בכל זאת, שלחתי לה את אותה הודעת לילה טוב שאני תמיד שולח,

בכל זאת, זאת היא.

 

ואז הלכתי לישון עקום,

טרוד במחשבות,

וקמתי באמצע הלילה, מלא בתחושות מוזרות,

אחרי חלומות הזויים שאני בקושי זוכר,

וגיששתי לפלאפון,

חיכתה לי ממנה הודעה, תשובה על הלילה טוב שהגיעה אחרי שנרדמתי,

מילה אחת בהודעה הזאת יישרה לי העקימות.

מילה אחת בהודעה הזאת גרמה לי שקט,

פתאום המחשבות נעלמו,

כל ה"סחלה" המחשבתי התנקה,

רגוע.

 

ושוב הלכתי לישון, 

לא עקום

לא טרוד במחשבות.

 

תודה לך...